תשמעו, זה הריח שאני הכי אוהב. באמת שמילים בלבד לא יכולות לבטא את עוצמת האהבה והחיבה שיש לי לריח הזה. עד כדי כך שנניח, אם ניתן היה לתת גוף לריח הזה, דומני שהייתי מבקש ממנו חברות בפייסבוק

הריח השני שאני הכי אוהב בעולם, עולה באפי כשאני פותח את דלת מדיח הכלים אחרי שסיים את פעולתו, ושואף מלוא ריאותיי אוויר כלים מבושם. כן, אני יודע שזה מוזר, ואולי יש ריחות מתוקים ומעניינים יותר, אבל אני מוצא משהו בריח הזה שהוא כל כך נעים לי ועוטף שאני מודה שאני מכור לו.

אתם זוכרים את הפרק הבלתי נשכח ב"סיינפלד", בו קריימר ממציא בושם בריח חוף ים? אני מודה שכבר אז נצנץ לי רעיון להוציא פטנט על אפטרשייב לגבר בריח מדיח, בדגש על מלח למדיח, ולאישה או דה קולון-פרפיום בניחוח עדין של קפסולה ג'ל ונוזל הברקה.

אבל זה כאמור, הריח השני שאני הכי אוהב בעולם.

(ועכשיו תופים)

ולמקום הראשון, ובפער די גדול יש לומר, הגיע הריח של… מרכך הכביסה! טדאאאם!

תשמעו, זה הריח שאני הכי אוהב. ובאמת שמילים בלבד לא יכולות לבטא את עוצמת האהבה והחיבה שיש לי לריח היפה הזה. עד כדי כך שנניח, אם ניתן היה לתת גוף לריח הזה, דומני שהייתי מבקש ממנו חברות בפייסבוק. עד כדי כך. וגם עוקב אחריו באינסטוש (שזה הטופ של הדור החדש או שיש משהו אחר ולא עודכנתי, לא קריטי).

אגב, עם או בלי קשר, אומרים שלחוש הריח יש את היכולת הכי עוצמתית לקחת אותנו בשנייה אחת אחורה לאיזשהו רגע בעבר שנחרת בנו, לעתים אף מבלי משים. כמו נניח המקרה ההוא שטיילתי עם המשפחה בארה"ב וחלפנו ככה על פתחה של מסעדה מקומית, ולרגע חדר לי לנחיריים ענן ריח (מזעזע יש לומר) של קציצות דגים, ועל הדרך בעט אותי אחורה במנהרת הזמן לגן ניצה ולריח ארוחות הצהריים שהוגשו לנו, אי אז בשנות השבעים של המאה הקודמת. אבל את ניצה הגננת אהבתי נורא.

ולהבדיל, נחזור לריח האהוב שלי.

מתחת למקום עבודה שלי יש מכבסה, ונראה לי שסומנתי על ידי העובדים במקום, אין לי מושג למה.
תגידו לי אתם – מה כבר יכול להיות מחשיד בבנאדם שכל אימת שעובר על פתחה, הוא מתעכב קמעה, אולי חצי דקה לא יותר, נוטל שאיפה בריאה, מלוא ראותיו, משחרר חיוך כזה גדול שאם לא היו לו אוזניים הוא היה מתחבר מאחורי הראש, ואומר לעובדים בלבביות "אחח זכיתם. זכיתם. אין כמו לעבוד במכבסה, תאמינו לי" וממשיך לו בדרכו מחויך ומפויס כאילו יד השם ליטפה פדחתו?

טוב, אולי זה מעט מוזר, אך עדיין עומד בסטנדרט של מילון אבן שושן למילה "שפוי" או "שפוי חלקית".

לאחרונה נחשפה בפניי העובדה המשמחת שאולי קריימר לא זכה להגשים את החלום שלו עם הבושם בריח של ים, אבל מישהו הקדים אותי והוציא מבשם בניחוח מרכך כביסה והוא פשוט נהדר ומלא נוסטלגיה והוא בא טוב על בגדים וטוב ככה בהתזה באוויר, וכל מה שנותר לי לקוות הוא שאף אחד בעולם, חלילה, לא יעלה על בדל דעתו לייצר מבשם אוויר בריח קציצות דגים.

הדור של היום הוא דור מפונק. היום כבר יש חומרי ניקוי אסלה עם ריח נעים בלי אדים שעושים צורב בעיניים, איפה זה היה בזמננו?!

אני מבקש לפצוח בווידוי. ובכן, עד גיל עשרים לא ניקיתי אסלה.

יותר מזה, אפילו לא עלה בדעתי שאסלות צריך לנקות. הייתי משוכנע שאיכשהו הן מתנקות מאליהן.
ושלא נטעה, לא גדלתי בבית סטרילי א-לה בית מרקחת. נהפוך הוא לגמרי, גדלתי לתפארת יחסית, בבית עם אבא ואימא וחמישה בבונים זכרים, כשאני השני בתור. ומעולם, אבל מעולם, ידי לא לפתה ידית של מקל בית שימוש.

אני מודה שכעת הוקל לי מעט כשסיפרתי לכם. בכל זאת סחבתי את הסוד הזה קרוב לחמישים שנה או ליתר דיוק שלושים ואחת שנה, ומעשה שהיה כך היה:

עלם יפה תואר הייתי כשעמדתי בגאון תחת החופה, משתאה מהדבר המושלם הזה שאוטוטו תושיט לי אצבע מורה כדי שאענוד לה טבעת ואקשור את חיי בחייה ונצעד שלובי זרוע לעבר השקיעה. לפחות זה היה התכנון.

פחות או יותר למחרת, איך שאני ניעור משנת היופי שלי, אני קולט דמות חשודה חולפת על פניי עם קליפס גבוה בשיער. אוחזת בידה האחת דלי ובידה השנייה ענודת טבעת שאני מכיר, נטלה החשודה במקל ספונג'ה, מה שישר עורר אצלי את החשד שמדובר במישהי מוכרת.

התיישבתי באחת על המיטה, פולה את קורי השינה מהעיניים. "בוקר טוב נסיך יפה שלי", אמרה החשודה, "תתעורר, תתארגן וגש בבקשה לעשות את השירותים". אני מודה שבאותו רגע רציתי לסמס לאמא שתיקח אותי מפה, אבל נזכרתי שאז עוד לא היו מכשירים סלולריים. החלטתי להתעשת ולדבר עם החשודה בהיגיון. נזכרתי שראיתי פעם בטלוויזיה שצריך לדבר בהיגיון עם טרוריסטים שמחזיקים בני ערובה.

"איזה קטעים", אמרתי לה, "חשבתי ששמעתי אותך אומרת "לעשות את השירותים". חה חה חה בדרנית, חה חה, בטח התכוונת "לנקות את השירותים" שזה אחד המשפטים ההזויים ששמעתי בחיים."
ראיתי שהקליפס נע באי נוחות על הקודקוד היפה שלה, אז הבנתי שאני בכיוון הנכון והמשכתי.
"תביני", הסברתי עם הידיים, ועשיתי תנועה של מערבולת, "אסלות זה דבר נקי, אולי אפילו סטרילי. הרי כל הזמן מים עוברים שם מהניאגרה ושוטפים את הדברים ששחררנו." (אז עוד התביישתי להגיד קקי-פיפי).

האמת שמאותו רגע היטשטש לי מעט הזיכרון ורצף האירועים לוקה בחוסר היגיון, כי בתמונה הבאה שעולה בזיכרוני אני רוכן על ברכיי מעל פיר אימתני של אסלה, עיניי דומעות מצער וקצת כימיקלים, מתיז חומר רדיואקטיבי מסביב, ובידיים עטויות כפפות אני בוכה ומשפשף פנים וחוץ כאילו החיים שלי תלויים בכך.

אתם מבינים, הדור של היום הוא דור מפונק, בחייכם. היום יש חומרי ניקוי אסלה עם ריח נעים ובלי אדים שעושים צורב בעיניים. איפה זה היה בזמננו?! תבקש מהם לנקות אסלה ישר יתקשרו לרווחה. בזמננו זה היה כבוד לנקות אסלה. באהבה ניקינו, ברור. אין מה להגיד, זה דור אחר.

אז, כמה מגיע לכם על הפגישה?

ארוחת שבת היא שמחה גדולה. אני מספר סיפורים והנכדים אוכלים ובולסים הכל, כמעט בלי להרגיש. הארוחה נמשכת וחולצות לבנות הופכות מוכתמות מאדום של מטבוחה, ושמלות נצבעות בצהוב של כורכום. ערבוב מתוק של ילדים וצבעים

אחד הזיכרונות היפים והמתוקים שלי כנכד קשורים קשר עז לסבא, לאוכל ולסיפור.

אתם בוודאי מתפלאים, אבל בילדותי הייתי אכלן קטן מאוד. כל-כך קטן שבערך כלום לא אהבתי וכל ארוחה, בעיקר ארוחות שבת, הייתה מלווה במתח, בתחנונים, בהבטחות בואכה איומים שאם לא אוכל בוודאי שלא אגדל ולא אהיה גיבור. ומילים שלא הכרתי כמו ביאפרה, שחיף וציפלון – התעופפו שם באוויר מעל הראש שלי.

ובכן, בסוף גדלתי ואפילו מעט יותר מהצפוי. אבל את זה נשאיר לפעם אחרת או לאף פעם.

סיפור שונה לגמרי היה כשנסענו לעשות שבת אצל סבא וסבתא בבת ים.

סבא היה לוקח אותי על ברכיו ומפליג איתי בסיפורים על גיבורי-על וסוסיהם הנפלאים, על הרפתקאותיהם הנפלאות, על הסכנות שארבו לפתחם ועל הדרך החכמה שלהם להציל ולהינצל בכל פעם מחדש. עד כדי כך הייתי שקוע בסיפורים שאני באמת לא זוכר שעל הדרך הוא היה מאביס אותי בצלחת קוסקוס אימתנית או קערת אורז ואפונה שיכלה להספיק לי לשמונה ימים ובנס הספיקה לי לארוחה אחת.

היום, כשאני כבר סבא צעיר ונאה בעצמי, הפכתי בעצמי למספר סיפורים לא קטן.

כשהילדים באים לשבת זו שמחה גדולה והלב מתפוצץ מכיף. רגע לפני שמתיישבים לאכול נרשמת התרגשות רבה סביב שולחן האוכל ומתחיל משא ומתן קואליציוני בין הנכדים והנכדות מי יישב מימינו של סבא, מי משמאלו ומי על ברכיו. כשיש הסכמה רחבה, אנחנו מתיישבים ופוצחים בקידוש משותף.
כל נכד ונכדה מחזיקים בכוס קידוש משלהם עם מעט מיץ ענבים ומסלסלים יפה את "…מקדש השבת", ואז מתחילה הדרמה. צליל של צלחות וסכו"ם עולה לו לאוויר, מלווה בריחות של מנות ראשונות וסלטים, וצחוקים בין אח לאחותו, בין כלה לחמותה, בין חתן לגיסו ובין אב לבתו, כשברקע נביחות קלות של שמחה שכלבת הבית תורמת.

ואז אני מרגיש את העיניים הקטנות והיפות שלהם נשואות אליי.

"רגע, תנו לסיים את המנה הראשונה" אני אומר להם בלב, עם מילים שיוצאות לי מהעיניים.
אני מבין שזה לא יעזור לי, מכחכח מעט בגרוני ומתחיל לספר את הסיפור שלא נגמר.

והסיפור תמיד מדבר עליהם. הם גיבורי העל של הסיפור. אלו רק המיקום והרקע שמשתנים.

פעם הם יוצאים להציל גור חתולים שטיפס על עץ גבוה ופעם לצלול לים סוף כדי לעזור לדולפין שאיבד את אמו. ועל הדרך כף של קוסקוס נתחבת לפה של ההוא, וביס יפה של חלה עם טחינה לפה של ההיא, וככל שמפלס הצלחות של הנכדים יורד – כך מפלס ההקשבה של ההורים שלהם עולה והם נשאבים לסיפור ואני מחזיק את עצמי לא להתפוצץ מצחוק. הארוחה נמשכת וחולצות לבנות הופכות מוכתמות מאדום של מטבוחה, ושמלות ורדרדות נצבעות בצהוב זרחני של כורכום, ערבוב מתוק של ילדים וצבעים מעורבבים אלו באלו, וברקע סבא וסבתא מבסוטין עד הגג.

ורק כשמסתיים לו האירוע וכולם כבר עייפים, אנחנו עוזרים להחליף להם לפיג'מות ומצחצחים איתם את השיניים ומודים לה' על כל הטוב שיש, על הדברים הגדולים ועל הדברים הפחות גדולים כמו נניח על קפסולות הג'ל שמורידות כתמים מבגדים לבנים, וחלילה לא בשבת. אבל מיד בצאת השבת אנו עורמים את הבגדים המוכתמים, דוחסים אותם למכונת הכביסה ומכניסים את קפסולת הקסמים שאחראית על כך, שבשבת הבאה שהם יבואו צחורים ונקיים, נוכל ביחד "ללכלך" אותם בכתמים חדשים של אהבה בין סבא לנכדיו.

אני יודעת להעלים כתמי בוץ וקטשופ וטושים וצבעי גואש וזיעה. חבל שלא מצאתי משהו להעלים את ערימות הכביסה שהבית מייצר

מכירים את זה שהילד בוכה כי הוא קיבל מכה ואז אתם נותנים לו חיבוק ובמקרה שלנו גם "שלוק" (הנוזל הקפוא הזה, בשקית, עם צבעי המאכל) והכל נעלם?

כשהייתי נערה, אמא שלי לא אהבה את הג'ינס הקרוע שלי (אז זה ממש לא היה באופנה). גרנו אז בקומה שניה. היא הייתה תולה אותו על החבל אחרי כביסה, ואז באופן מפתיע הוא היה נופל ונעלם. גם אצלנו יש דברים שהייתי ממש טובה בלהעלים, נגיד את כל הציורים שהבת שלי הביאה מהגן, שמרתי יום יומיים, תליתי על המקרר, הורדתי ואז ישר לשקית אשפה.

אני תמיד אומרת שהגנטיקה ניצחה, גם אני אמא מעלימה.

עם הזמן הבת הגדולה שלי כבר עלתה עלי, ואיך שהיא מביאה יצירה הביתה היא שואלת "אמא, את זה את שומרת או ישר זורקת?" (שתהיה בריאה, זאת ילדה מאד יצירתית, מכל דבר עושה אומנות). אז אני אומרת לה "מה פתאום אהובה, בטח שומרת, בואי נשים במטבח לתצוגה". וכך המטבח שלי הפך להיות מוזיאון עם תערוכות מתחלפות, לפי היצירות של הבנות.

ההעלמות הגדולות שלי מתרחשות בזמן הכביסה. הקטנה שלי אוהבת סדר וניקיון ואם הבגדים מתלכלכים (והם מתלכלכים) היא מאד מודאגת. אני תמיד אומרת לה "נעשה כביסה, אל דאגה". רק שהיא חושבת שהצעתי לה "הפעלה" מיידית ומזרזת אותי: "יאללה אמא, בואי נעשה כביסה". אני מנסה להרוויח זמן, אומרת לה "רגע, קודם נשים ספרי מסיר כתמים ונחכה" בתקווה שהיא תשכח. אבל היא לא שוכחת. עכשיו עושים כביסה, ולא משנה שכבר עשיתי היום שתי מכונות.

שכנעתי את הקטנה שנעביר את זמן האיכות שלנו עם הכביסה לזמן מקלחת של הערב, וככה יוצא שכל יום, בנוסף למכונה היומית, התווספה לי למשמרת גם סדנת "כביסה עדינה ביד".

אבל מה שהולך אצלי בבית זה עוד כלום. הקטע הכי הזוי הוא בקבוצת הוואטסאפ של "החברות מהשכונה". נהיה טרנד כזה של תחרות הכובסת המצטיינת. כל אחת שולחת את תמונת ערימת הכביסה שלה, לפני / אחרי, כאילו מדובר בתחרות לתואר "כובסת השכונה". מי שגם בשבת מילאה מכונה, בכלל מגיע לה צל"ש – היא מקדימה את זמנה.

ונחזור למלכת הכביסה הקטנה שלי: אני חייבת להודות שהפכתי למומחית בהעלמת כתמים ויש לי כל מיני פטנטים. גם כשאנחנו בחופשות והקטנה ממש חייבת שוב ללבוש בבוקר את החולצה שאיתה חלקה את הפסטה בארוחת הערב, אני מסוגלת לספק את מבוקשה.

אני יודעת להעלים כתמי בוץ וקטשופ וטושים וצבעי גואש וזיעה. חבל שלא מצאתי משהו להעלים את הכביסה עצמה. בינתיים גם אני ממשיכה לשלוח לחברות תמונות פוטוגניות של כל הכביסה שמחכה.