אני יודעת להעלים כתמי בוץ וקטשופ וטושים וצבעי גואש וזיעה. חבל שלא מצאתי משהו להעלים את ערימות הכביסה שהבית מייצר

מכירים את זה שהילד בוכה כי הוא קיבל מכה ואז אתם נותנים לו חיבוק ובמקרה שלנו גם "שלוק" (הנוזל הקפוא הזה, בשקית, עם צבעי המאכל) והכל נעלם?

כשהייתי נערה, אמא שלי לא אהבה את הג'ינס הקרוע שלי (אז זה ממש לא היה באופנה). גרנו אז בקומה שניה. היא הייתה תולה אותו על החבל אחרי כביסה, ואז באופן מפתיע הוא היה נופל ונעלם. גם אצלנו יש דברים שהייתי ממש טובה בלהעלים, נגיד את כל הציורים שהבת שלי הביאה מהגן, שמרתי יום יומיים, תליתי על המקרר, הורדתי ואז ישר לשקית אשפה.

אני תמיד אומרת שהגנטיקה ניצחה, גם אני אמא מעלימה.

עם הזמן הבת הגדולה שלי כבר עלתה עלי, ואיך שהיא מביאה יצירה הביתה היא שואלת "אמא, את זה את שומרת או ישר זורקת?" (שתהיה בריאה, זאת ילדה מאד יצירתית, מכל דבר עושה אומנות). אז אני אומרת לה "מה פתאום אהובה, בטח שומרת, בואי נשים במטבח לתצוגה". וכך המטבח שלי הפך להיות מוזיאון עם תערוכות מתחלפות, לפי היצירות של הבנות.

ההעלמות הגדולות שלי מתרחשות בזמן הכביסה. הקטנה שלי אוהבת סדר וניקיון ואם הבגדים מתלכלכים (והם מתלכלכים) היא מאד מודאגת. אני תמיד אומרת לה "נעשה כביסה, אל דאגה". רק שהיא חושבת שהצעתי לה "הפעלה" מיידית ומזרזת אותי: "יאללה אמא, בואי נעשה כביסה". אני מנסה להרוויח זמן, אומרת לה "רגע, קודם נשים ספרי מסיר כתמים ונחכה" בתקווה שהיא תשכח. אבל היא לא שוכחת. עכשיו עושים כביסה, ולא משנה שכבר עשיתי היום שתי מכונות.

שכנעתי את הקטנה שנעביר את זמן האיכות שלנו עם הכביסה לזמן מקלחת של הערב, וככה יוצא שכל יום, בנוסף למכונה היומית, התווספה לי למשמרת גם סדנת "כביסה עדינה ביד".

אבל מה שהולך אצלי בבית זה עוד כלום. הקטע הכי הזוי הוא בקבוצת הוואטסאפ של "החברות מהשכונה". נהיה טרנד כזה של תחרות הכובסת המצטיינת. כל אחת שולחת את תמונת ערימת הכביסה שלה, לפני / אחרי, כאילו מדובר בתחרות לתואר "כובסת השכונה". מי שגם בשבת מילאה מכונה, בכלל מגיע לה צל"ש – היא מקדימה את זמנה.

ונחזור למלכת הכביסה הקטנה שלי: אני חייבת להודות שהפכתי למומחית בהעלמת כתמים ויש לי כל מיני פטנטים. גם כשאנחנו בחופשות והקטנה ממש חייבת שוב ללבוש בבוקר את החולצה שאיתה חלקה את הפסטה בארוחת הערב, אני מסוגלת לספק את מבוקשה.

אני יודעת להעלים כתמי בוץ וקטשופ וטושים וצבעי גואש וזיעה. חבל שלא מצאתי משהו להעלים את הכביסה עצמה. בינתיים גם אני ממשיכה לשלוח לחברות תמונות פוטוגניות של כל הכביסה שמחכה.

 

 

 

החיים עם ילדים עלולים להיות קצת מסריחים, ואני צריכה אוויר. אוויר עם ריח של חופש, של בית מלון, של מצעים מעומלנים, של בקבוקי תמרוקים קטנים ואלגנטיים. ככה גיליתי עולם שלם של בישום לבית

 

"אני צריכה אוויר". כולם אומרים את המשפט הזה כמה פעמים ביום, בכל מיני הקשרים, בכוונה או בלי לשים לב.

פעם מזמן, כשהייתי רווקה משוחררת מדאגות ובלי חבורת קטינים חסרי ישע תלויים על צווארי, יכולתי לצאת לסופ"ש ארוך ומפנק באיזו בירה אירופאית קרירה. בלי לתכנן מראש, בלי לגייס צוות עוזרים, בלי להכין טבלת אקסל – מי ייקח ויחזיר מחוגים, מי יבוא לישון איתם בלילה, מי יבוא לבדר אותם ביום. יכולתי לארוז מזוודה ולקחת כמה אוויר שאני צריכה.

הימים האלו חלפו לבלי שוב. כאמא לשלושה, הספונטניות נעלמה, גם אם אני צריכה אוויר בבהילות. כל חופשה מתוכננת כמה חודשים מראש, ומתחילה בגיוס צוות הפקה משולב של הסבתא והסבא משני הצדדים וכל החברות הטובות לטיפול מסור ביורשי העצר. בכלל, הביטוי "צריכה אוויר" קיבל משמעויות חדשות מאז שנהיו לי ילדים.

זה התחיל עם החיתול הראשון. המשיך, כמו שאמא שלי אומרת, עם "לא יודעת מה הם אוכלים הילדים האלה אבל הפלוצים שלהם ממש מסריחים" (והם מסתכלים עליך בחמידות ואומרים "עשיתי פוק"), ומגיע לשיאו ברגעים שהמתבגר חוזר ממשחק כדורסל וחולץ בבעיטה את הנעלים בסלון.

 

ילדים זה שמחה, הריח של הנעלים – פחות

 

איך לומר זאת בעדינות – החיים עם ילדים עלולים להיות קצת מסריחים. ואני צריכה אוויר. "אוויר הרים צלול כיין" כמו שאומר השיר, אוויר עם ריח טוב. אוויר עם ריח של חופש, של בית מלון, של מצעים מעומלנים, של בקבוקי תמרוקים קטנים. אני צריכה חופש.

ובחזרה למציאות: החופש הגדול בפתח, החופש היחיד שמחכה לי כולל את מפיצי האוויר שילדתי בעצמי ומה לעשות, אין להם ריח של חופשה, לילדים שלי.

בצוק העיתים, מצאתי לי את האוויר שלי. גיליתי עולם שלם של בישום לבית. את זה אף דיילת בסופר פארם לא ניסתה להשפריץ עלי. את העולם הזה נאלצתי לגלות על המדף בכוחות עצמי. מסתבר שקיים עולם שלם של בישום: בושם לכביסה ולמייבש, לשירותים ולחדר הארונות, לנעליים (בחיי! יש בושם שמסוגל לנטרל אפילו את ניחוח נעלי הכדורסל של המתבגר). יש סבוני בושם, ספריי בושם, מקלות בושם, מפזר בושם אוטומטי – עולם שלם של בישום שעוזר לי לעצום עיניים ולדמיין את עצמי במלון בבירה אירופאית קרירה, או סתם לנשום קצת אוויר עם שלושה ילדים בבית.

 

בית עם גינה הוא חלום. הבריכה המתנפחת מושכת את ילדי השכונה, המשפחה מגיעה בספונטניות למנגל כל שבת. גינה מרחיבה את המשפחה, ואליה מצטרפים גם חרקים מעופפים, זה המחיר ואני חיה איתו בשמחה. עד שזה מגיע לג'וקים

 

אין ספק שמרגע שאת הופכת לאמא, כאילו קיבלת כוחות על. כבר בלידה את מגלה בתוכך עוצמות שלא ידעת שקיימים בך.

מרגע שהילד אומר את המילה השנייה בערך (אחרי אבא) את מתמוגגת. זה קורה כשהוא קורא לך אמא, ואת חושבת שזאת המילה הכי יפה בעולם. כשהילד גדל, מספר הפעמים ביום שאת שומעת את המילה "אמא" הופך למה שניתן להגדיר בשפה מתמטית "מספר אין סופי". זו עדין מילת קסם, רוב הזמן, אם כי את מצפה שבאירועים מיוחדים, הילד יקרא לאבא. כמו למשל כשהוא רואה ג'וק.

אנחנו חיים את החלום: בית עם גינה. גינה באקלים ישראלי זה נפלא. הבריכה מתנפחת מדי קיץ ומושכת את כל ילדי השכונה, השכנה קופצת להביא עוגיות ויוצאת עם שק לימונים, המשפחה מגיעה בספונטניות למנגל כל שבת. גינה מרחיבה את המשפחה, ואליה מצטרפים גם כל מיני חרקים מעופפים, אבל זה המחיר ואני חיה איתו בשמחה. עד שזה מגיע לג'וקים.

בעיקרון, ג'וקים אמורים להיות המחלקה של בעלי. הבעיה היא שכאשר הילדים רואים ג'וק הם צועקים "אמא!" ואם במקרה בעלי שיחיה בסביבה, הוא בורח עוד לפני הילדים. כשאני נוזפת בו שהוא צריך לשמש דוגמה, הוא טוען שבסך הכל רץ להביא קוטל חרקים. עד שהוא חוזר בהליכה איטית וזהירה, אני כבר אחרי המרדף, עם גוויה ביד אחת וכפכף ביד השנייה.

מאז שהבנתי שאני לבד במלחמה, הצטיידתי בקוטלי חרקים מכל הסוגים הקיימים במספרים עולים. מעולם לא הבנתי את משמעות המספרים, אבל יש לי אמונה גדולה בפרסומים. הצטיידתי גם בקוטלי מעופפים. מסתבר שלחיסול מעופפים נדרשים מספרים יותר גבוהים וגם קוטלים יעודיים.

וזה לא נגמר כאן. מאחר והילדים שלי ואני מהווים מטרה נייחת לעוקצים למיניהם, הפכנו את התחליב דוחה היתושים לקרם גוף. אגב, לבעלי היתושים לא נטפלים, משום מה את הטעם שלו הם לא אוהבים. בכל תיק יש לי ג'ל להרגעת עקיצות והחרדה הכי גדולה שלי כשאנחנו מבלים אחה"צ בגינת השעשועים, היא לשמש מטרה נייחת ליתושות. כחובבת גדג'טים, הצטיידתי גם במחבט טניס חשמלי שמחשמל מעופפים, ואין ערב בו לא תמצאו אותי עוברת עם המחבט בין חדרי הילדים בטורניר חיסול. גם בלילה, הזמזום הזה באוזן שניה לפני שאני נרדמת, גורם לי לזנק מהמיטה ולצוד אותם בתאוות נקמה.

 

בתמונה: מטרה נייחת בגינה אחרי עקיצה

 

וילדות מאושרות מרוחות בתחליב דוחה יתושים

 

אני יודעת שאמא אמורה להרגיש כמו לביאה שמגנה על הגורים שלה, אבל לא חשבתי שהדימוי של הג'ונג'ל והחיות יהיה כל כך אמיתי.

אתמול ילדת הבת-מצווש שלי סירבה ללכת לישון עד שאני לא מגיעה לחסל את העכביש שהיא ראתה בחדר שלה. אחרי 30 דקות מו"מ על כך שהמתבגרת תנסה להתמודד איתו בכוחות עצמה, היא הכריחה אותי להראות לה את הגופה.

אבל בינינו, בשורה התחתונה, אני די גאה בעצמי על מעשי הגבורה והילדים שלי אומרים שאמא מחסלת וגיבורה.

זה מתחיל בסבבה: אחד אוסף כלים, שני שוטף, שלישי מנגב, רביעי שובר כוס, חמישי מסדר. ככה יוצא שאנחנו אוכלים חצי שעה ומסדרים במשך שעה וחצי. עד שגילינו את החד פעמיים

אני באה ממשפחה עיראקית של 4 ילדים. בכל יום שישי אמא שלי מארחת את כל הילדים, הנכדים, הנינים והנספחים לארוחת ערב. כבר 23 שנים, מאז שאבא שלי נפטר, היא מארחת את כל השבט מידי ערב שבת. היא עושה זאת באהבה ולא מתלוננת.

אבל אמא, שתהיה בריאה, כבר בת 81. אחרי שהיא נפלה לפני כמה חודשים, התכנסנו כל האחים והחלטנו שצריך לתת לה קצת מנוחה ולחלק את האחריות לאירוח בין בני המשפחה.

לרוב יוצא שאחותי מארחת את כולנו אצלה. האירוח של אחותי הוא כמו אצל בני אצולה: צלחת למנה ראשונה, צלחת למנה שניה, כוס למיץ, כוס ליין, סכו"ם ומפיות בד, כלי הגשה והכל באמת מדוגם, כמו אצל מלכת אנגליה, לכל הפחות. והיא כמובן לא מוכנה שאף אחד יביא כלום. החוק היחיד הוא שכולנו עוזרים לנקות הכל, ולא משאירים, כמו שאמא אומרת "אפילו כוס בכיור".

זה מתחיל בסבבה: אחד אוסף כלים, שני שוטף, שלישי מנגב, רביעי שובר איזה כוס (וכולנו מסתכלים עליו ואומרים בעירקית "קמת אל קסלנה ונקסרת אל נג'נה" – קמה העצלנית ושברה את הקערית), חמישי מסדר את הכלים.

ככה יוצא שאנחנו אוכלים חצי שעה ומסדרים במשך שעה וחצי. הבדיחה המשפחתית היא שעד שאחותי לא מגיעה עם הספריי הכחול להברקת השולחן, סימן שלא סיימנו את העבודה. אז אנחנו מתארחים אצל אחותי ולא מפסיקים לקטר. ואמא שלי? צופה בנו בגאווה מהולה בעצבים ואומרת "תבואו אלי. אני 23 שנים מארחת, אף פעם לא התלוננתי ואתם סתם לוקחים לי את העבודה."

אז החלטנו לחזור לאמא, בתנאי שהפעם נעשה אצלה "פיקניק" – כל הכלים יהיו חד פעמיים והמדיח יהיה שקית האשפה.

חילקנו ביננו רשימת מטלות, וביקשנו מאמא להכין תפריט מצומצם מאד (בניגוד להרגלה להכין אוכל שיספיק לגדוד מורעב בצבא) עם הוראות מדוייקות ודגש על בישול, אפיה והגשה בכלים חד פעמיים.

יום שישי הגיע, וכל המשפחה התייצבה. אכלנו, נהנינו, צחקנו, והגיע הזמן לפנות את השולחן. אנחנו מסתכלים אחד על השני בחיוך ושואלים "מי מכניס למדיח היום?" כולם מתנדבים. אחד מביא שקית אשפה ענקית, עובר מאחד לאחד ואוסף את הכלים ל"מדיח" בחיוך.

הערב הוכתר בהצלחה. חזרנו כולנו לאכול אצל אמא מידי יום שישי ומאז התפנה לנו מלא זמן, לשבת אחד עם השני ולדבר, להחליף מידע מועיל כמו – מי מצא איפה ואיזה כלי חד פעמי ומה אפשר לעשות איתו (מסתבר שזה עולם ומלואו). ולחשוב שלקח לנו כל כך הרבה זמן לגלות את הפטנט. מה אני אגיד לכם? גילינו את אמריקה.

בפעמים בהן אחותי בכל זאת מזמינה אותנו לארוחת שבת, אנחנו עדיין מחכים שיגיע הספריי הכחול ונדע שסיימנו את העבודה.

 

בתמונה: אירוח של האצולה

 

 

בתמונה: אירוח חד פעמי

 

החלום שלי היה לנסוע לזנזיבר, לשכב על החול הלבן, לשתות קוקטייל בשקיעה מול הים, לקרוא ספר טוב ובעיקר ליהנות מחופשה רומנטית כמו בסרטים. המציאות הוסיפה לי 3 בעל, 3 ילדים והמון ספריי נגד יתושים

חופשה משפחתית היא זמן מדהים לבלות עם המשפחה. בניגוד לחגים, שם הזמן מחולק לערב חג, חול המועד, איסרו חג וצום ויוצא שרוב הזמן אתה בעצם מבלה עם המשפחה המורחבת מארוחה לארוחה, חופשה היא זמן איכות אינסופי אחד בתחת של השני במעטפת שיווקית משומנת בשם "חופשה משפחתית."

 

החלום שלי היה לנסוע לזנזיבר, לשכב על החול הלבן, לשתות קוקטייל בשקיעה מול הים, לקרוא ספר טוב ובעיקר ליהנות מחופשה רומנטית כמו בסרטים. ברגע האמת, כשהיה צריך לסמן את מספר הטסים, הוספתי לחלום גם בעל ושלושה ילדים.

 

כשהודעתי לכולם שהשנה טסים לזנזיבר, הילדים קצת היו המומים ובעלי שיחיה מיד אמר להם "זה החלום של אמא"…. הילדים שאלו "מה יש לעשות באפריקה?" ובעלי ענה "להגשים חלום". חבר טוב שלי נוהג לומר "גם סיוט זה חלום" אבל את זה לא סיפרנו לילדים.

 

אז יש כרטיסי טיסה, יש מלון, מסתבר שנשאר רק לעשות מלא חיסונים, לבלוע שבוע לפני ושבוע אחרי "מלרון", לקנות מלאי ספריי נגד יתושים, צמידים נגד יתושים, משחה נגד יתושים (או כמו שאמר אחד הנוסעים בטיסה, שראה אותי עם כל הציוד, "שיעקוץ אותי כבר יתוש ואני אמות ממלריה, עדיף מאשר כל ההשקעה הזאת".) ועוד משימה ממש קטנה של לארוז בגדים לשבעה ימים, לחמישה אנשים, ויאללה – מגשימים חלום.

 

בעלי גדל בילדותו בגאנה שבאפריקה, ואמר שזנזיבר מאד יפה בתמונות. אני נוטה להסכים איתו. השוק הראשוני מתקבל מיד בנחיתה. הרבה נשימות, נשיפות, דולרים בודדים, אין סוף סבלנות, האקונה מטטה (הגרסא האפריקאית ל"הכל בסדר"), ג'מבו ג'מבו (שלום שלום), חיוך ועוברים להלם השני, הדרך לגן העדן – למלון.

 

העוני שאי אפשר לתאר במילים, החושך האין סופי, הילדים הקטנים שרצים בצד הכביש יחפים, הכל מכניס אותך לפרופורציה. או כמו שהבן שלי אומר "דווקא נראה שהם נהנים". נהנים לשבת בחושך כולם יחד ולצפות בטלוויזיה קטנה באמצע שום מקום, לשחק כדורגל עם קוקוס עטוף בסחבות וללכת קילומטרים ברגל, שמחים וטובי לב, מנופפים לשלום לתיירים ההמומים במונית. 

 

שער ברזל ענק עם שומרים חמושים בישר שהגענו ליעד.

 

המלון מדהים. מדי פעם החשמל קופץ ואז מיד נכנס לתמונה גנרטור, האינטרנט עובד מעולה, על דאודורנט לא למדו כאן בשיעורי היגיינה, אבל החיוך והאדיבות של העובדים מפצה על הריח, ומי אני בכלל שאתלונן, כל המשפחה שלי בניחוח ספרי נגד יתושים.

 

הילדים יודעים שיש מסדר ריסוס ספריי לגוף בבוקר ובערב, ויש מסדר ריסוס לחדר כל פעם שנכנס מעופף לא מזוהה (יש שם כאלה בשפע) ויש מסדר כדורים. הם, מה שנקרא, זורמים.

 

חופשה משפחתית, זמן מעולה להגשים חלום.

 

 

צמידים נגד יתושים זה שיא האופנה

 

 

 

 

חופשות הן הרבה פעמים ניגוד בין חלום למציאות. בחופשה החלומית שלנו יצא לנו לראות את המציאות הפחות חלומית של האחרים, ובעיקר להתגעגע לריח של כביסה נקיה של בית

חופשה בזנזיבר היא חלום. אין כמו להתעורר בבוקר ולראות את הים מולך, את החול הלבן מהתמונות באינטרנט ואת הים הכחול, באמצע שום מקום. חבל רק שאנשים ששכחו לציין את אירועי השפל והגאות, שגורמים לכל האצות להציף את החול הלבן ולהפיץ ריחות של דגים ששכחו אותם מחוץ למים כמה ימים. חלום, מול מציאות.

 

 

אפשר לומר שזה שהרחנו מספריי נגד יתושים היה הנחמה שלנו כשירדנו לטיול בחוף המרהיב של אתר הנופש.

 

כמו תיירים טובים הלכנו לראות את צבי הים שכולם מדברים עליהם. אחר כך טיילנו בכפר כדי להתרשם מהחיים שם ולקנות צמידים ולתרום לכלכלת המקומיים כמה דולרים בודדים. באמצע אכלנו כל שלוש שעות כמו בפגייה, כי אי אפשר לחזור מהחופש בלי כמה קילוגרמים עודפים, ובעיקר נרגענו כי זה מה שאמורים לעשות בחופש, לא?

 

 

העניין בחופשה של שבוע שלם מחוץ לבית הוא כמות הבגדים שצריך לקחת, וחלילה מלהזכיר את אותה כמות שצריך לכבס אחרי זה בו זמנית. מה שנקרא – חזרה למציאות.

 

עניין הכביסות ריחף מעליי כשהילדים שלי החליפו בגדים שלוש פעמים ביום, וכשהסתובבתי בחוף ובכפר שליד אתר הנופש שלנו, וראיתי כביסה תלויה על חבל מאולתר, שברור שלא כובסה במכונה. ספק אם הגיעה לשם הידיעה על קיומו של המרכך.

 

 

רגע לפני שארזתי את המזוודות לפני החזרה הביתה, הבנתי שאת רוב הבגדים אין צורך לקפל ואפשר פשוט לזרוק הכל למזוודה וישר לסל כביסה. נדמה שריח האוויר הזנזיברי נדבק לבגדים ולא נשאר זכר לניחוחות של מרכך הכביסה.

 

 

זה הזכיר לי את השוק הראשוני שחשתי בנחיתה. כל מה שמובן מאליו עבורי הוא בגדר חלום כאן לאוכלוסייה שלמה. ספק אם יגשימו את החלום שלהם, ספק אם יודעים שזה בכלל קיים בשביל לחלום.

 

למכונת הכביסה, לנוזל הכביסה ובמיוחד למרכך, מחכה עבודה קשה. חזרנו הביתה בשלום, ועכשיו לכביסות – זה החלום האמיתי.

 

כך נראה סדר היום שלי. כל יום. החיים עם 3 ילדים מותירים לי מעט מאד זמן איכות, והוא מבוזבז בדרך כלל, איך לא, על מטלות הבית

יום יום השעון מצלצל באותה שעה, וכל בוקר מחדש זו אותה המלחמה: להעיר את הגדולה, להעיר את הבן, להעיר את הקטנה ושוב להתעצבן.

הגדולה אף פעם לא מוצאת מה ללבוש (מה יש לחשוב? זאת חולצת בית ספר. חוץ מהצבע כלום לא השתנה מאתמול). הגדול מפהק, עייף מלשחק עד מאוחר על המחשב. הקטנה מייללת שבעצם היום לא בא לה שמלה והיא בכלל "עייפה" – את המשפט הזה היא למדה מאחותה הגדולה.

הכריכים כבר בתיקים, אני מוכנה ליציאה, עוד צעקה או שתיים ויוצאים לעוד יום של שיגרה.

מורידה את הילדים, פילטיס מכשירים, קפה עם חברה וסידורים, השלמות בסופר, סידור חדרים (לא משנה כמה אני מסבירה, הילדים עוד לא למדו מה הכוונה שלי ב "לפחות תסדרו את המיטה", אז אני אוספת את כל הבגדים למכונת כביסה). אחר כך אני עורכת עם עצמי סיעור מוחות על מה אבשל היום, עושה כמה לייקים באינסטוש, חוזרת לתלות כביסה ונגמר היום.

לא, באמת, נגמר הזמן שלי.

אם רק היו מקדישים בבית ספר איזה שעה שתיים בשבוע לכלכלת בית, עזרה להורים בניקיון וקצת בישולים, היה לי קצת יותר זמן מיותר לחיים עצמם.

כל ילד מסיים בשעה אחרת, שזה בגדול כולם באותה שעה בהפרש של 5 חמש דקות. בכל יום אותה התלבטות: את מי אשאיר לחכות לי היום? מאחר והקטנה בגן והגננת מטילה אימה על הורה שמאחר (כל ההורים מקבלים מכתב נזיפה ואז מתחילות ההלשנות) אז עם הקטנה אין מצב להברזות.

והפרצוף שלהם כשהם נכנסים לאוטו. אלוהים ישמור, איזה אסון קרה? כולה בילו כמה שעות בכיתה. ואז מתחילות השאלות והתלונות: "מה יש לאכול?", "אני רעב!" כאילו צמו כל היום. מרתון "משמרת שניה – סרוויס צהריים" נפתח בתרועה.

אוכלים יחד צהריים, כל אחד בתורו מספר על יום הלימודים שלא עבר, והקטנה מדווחת מי הגיע חולה לגן, מי הציק ומי עזר לגננת.

ואז מגיע הרגע הזה שכולם יחד על הספה, בוהים בסלולרי, ויש שקט ושלווה. שקט לעשות כלים, לטאטא, לתלות עוד מכונה, למצוא את הכריך שהבן השאיר בילקוט לפי ריח הצחנה.

 

 

יש כאלה שהשעה ארבע מסמלת להם קפה ועוגה, יש מקומות בעולם שמתחילים לשתות אלכוהול בשעה הזו, וקוראים לזה "שעה שמחה" אצלי זאת השעה לעוד סיבוב של הסעה, חוגים, קאנטרי, להסיע לחבר/ה. הגדולה "חייבת" לקנות משהו בקניון, הבן נזכר שבעצם האופניים החשמליים זה לא לנסיעות מחוץ לשכונה, וככה זה ממשיך עד הערב.

ארוחת ערב כוללת מריבות על שיעורים, בעוד אני מקפלת את מכונת הכביסה מהצהרים ושוב עושה עוד ועוד כלים.

שיגרה זה לא רע, שיגרה זה ברכה.

אני פשוט מותשת ממנה.