כמורה וכאדם שמכור לשגרת עבודה ולשגרה בכלל, החופש הגדול מרגיש בשבילי כמו ריצת ארוכה ארוכה. זה מתחיל ב"למה אני צריכה את זה?!", ממשיך ב"מתי זה נגמר?!" ומסתיים ב"מה?! כבר נגמר?!"

 

הנה אני במהלך 18 ק"מ בהרים – שנשמע בהם אותו פזמון ידוע

 

את החופש התחלתי ברשימת משימות שיעסיקו אותי לפחות עד יולי הבא ובתכנית ריצות שתפרוק את כל הטענות שלי ביעילות רבה. כמובן שרוב המשימות נשארו בגדר רשימה, שכנראה באמת תסתיים במהלך השנה עצמה.

החופש התחיל בחופשה מופלאה והמשיך בחגיגות במהירות האור. לכן, כהורים לשלוש בנות שמתחילות אוטוטו י"א, ז' וכיתה ג', החזרה לשגרה מתחילה אצלנו בהאטת הקצב כבר מאמצע אוגוסט ובניסיון להחזיר את הרכבת הדוהרת לפסים השגרתיים. זה כולל שעות שינה, הרגלי אכילה וכו'. לאט ובבטחה.

 

 

אתם בטח שואלים את עצמכם איך אפשר להצליח במשימה הזו ואני אומרת לכם שאפשר, לגמרי בקלות, בעיקר כשעושים את זה בהדרגה. רוב החופש השכמתי עם שעון מוקדם בכדי לנצל את הימים כמו שצריך, ולהגניב פילאטיס או חדר כושר על הבוקר, פינוק שאני לא זוכה לו במהלך השנה. כך הייתי אחראית להשכמה של שאר הבית בשעות הבוקר ולא בצהריים. בימי הקייטנה הייתי במערך הסנדוויצ'ים ואריזת בקבוקי המים, הפרי והירק. גם כאן חשוב להחזיר את הקיבה לשגרת ארוחת הבוקר, ובעיקר על מרכיביה הבריאים יותר, ולא בסגנון חופשי של בא לי "לנשנש" משהו ולגור במקרר.

לקראת סוף החופש אנחנו מתחילים להתאפס על הכנת התיק לבית הספר וקניית המצרכים הדרושים לנחיתה רכה בשגרת הלימודים. גם כאן יש חשיבות רבה להרגשה נוחה ובטוחה. מעבר לציוד הלימודי, אני "מאבזרת" כל אחת בערכת נוחות בתיק: מגבוני טואלט לחים (שהם המצאת המאה לילדים בבית הספר, בטיולים ובכלל), ג'ל ניקוי ידיים קטן, וטישו באריזות TOGO . את המטבח אני מציידת בממרחים האהובים, בפירות ובירקות ובשקיות סנדוויץ' נשלפות שתמיד מצילות אותנו. ומכיוון שאני אמא לבנות בגיל ההתבגרות, אז לכל אחת יש ערכת טיפוח והיגיינה אישית ונשית. כך אני יכולה להבטיח שהן מרגישות בטוחות וכמעט כמו בבית ושעשינו צעד אחד לחזרה לשגרה בחכמה וביעילות.

לא ייאמן שעוד רגע החופש נגמר. למזלי,ההכנה הזו יש בה מהחזרת תחושת השגרה, מתן תחושת ביטחון שחשובה להן ולנו וכמובן היא עושה סדר וארגון בראש ובדברים. מבחינתנו, אפשר להתחיל את השנה בשלום.

 

 

איך יוצאים לחופשה עם הילדים בלי לאבד את השפיות ומצליחים גם ליהנות תוך כדי? הכנתי לכם מדריך מפורט, מניסיון אישי

 

 

כל הזמן אני שומעת שחופשה משפחתית היא סוג של פיקציה, כי אי אפשר להיות בחופשה כשצריך עדיין "לרדוף" אחרי הילדים. נכון, זה סוג אחר מחופשה זוגית, אך ממרומי הניסיון שלנו, הכל אפשרי, בכל גיל.

מאז שנולדה הבכורה נסענו בכל שעה ולכל יעד, כולל טיולי ג'יפים ולינה באוהלים, שזו אגב סוג החופשה המועדפת על הבנות שלנו עד היום. הן אפילו למדו לבנות את האוהל לבד, כך שבחופשה האחרונה, אנחנו ההורים נחנו, בזמן שהאוהל קם על רגליו.

 

 

בשנתיים האחרונות אפילו הרחקנו בטיסות ליעדים שונים. הפולניה החבויה שבי מזכירה שיש לחץ לפני כל נסיעה כזו, אך התארגנות מראש יכולה לעזור ולהקל, וזה מתחיל בפרטים הקטנים.

אריזה:

• הכינו מראש רשימה מאורגנת, למדו את הילדים לארוז ולהכין לעצמם את המשחק האהוב והבגדים הנוחים, ככה תחסכו מריבות מיותרות בחופש על "מה ללבוש".
• ארזו תיק "תרופות" שמאפשר התנהלות נוחה וקלה בכל צרה הכי קטנה, הנה הצצה לתיק הקבוע שלנו: אקמול, לבנדר לאוזניים, טיפות אף, פניסטיל, תכשיר נגד יתושים (מומלץ עם תוספת אלוורה – בעיקר בקיץ, אף פעם אי אפשר לדעת מה מכין לנו האזור) וטבליות מציצה לגרון.
• הכי חשוב – ארזו מגבונים שיאפשרו ניקיון מהיר בשטח – מניסיון זה מציל ממש, בעיקר כשיש ילדים. הידעתם? מגבון טוב יציל אתכם מרוב הכתמים על הבגדים, שולפים מהתיק, מיד מעבירים על הכתם ומכניסים אחר כך לכביסה.

אפרופו כביסה: אם הנסיעה ארוכה, אני ממליצה לקחת מעט אבקת כביסה ומסיר כתמים "נייד". הרי אנחנו יודעים שמרפי נמצא בכל מקום. בכל מקום תמצאו איזה כיור להשרות את הבגד המוכתם. במקום לשלם על כביסה בחו"ל, תשמרו את הכסף לעוד גלידה שתשאיר זיכרונות מתוקים.

עוד טיפ חינמי ממש, מניסיון: תבדקו לפני הנסיעה שמלאי אבקת הכביסה והמרכך בבית מספיקים לערימות הכביסה שמגיעות אחרי החופש. בכל זאת חוזרים לשגרה מאוד מהר והערימות נערמות מעצמן.

נכון שאת כל אלו יש בנמצא כמעט בכל מקום, אבל אני מעדיפה להביא את המוכר מהבית ולהיות מוכנה לכל תרחיש (פולניה, כבר אמרנו?). כמובן שבכל הקשור לתרופות, אנחנו דואגים גם לביטוח רפואי שיכסה, לא עלינו, הכל מהכל. בכל זאת זה לא טיול אחרי צבא ויש לנו אחריות אחרת.

 

 

"הכה את המומחה" – אספו מידע על המסלול, המלון, האיזור, אטרקציות מומלצות, התייעצו עם עוד משפחות שהיו במקום ועוד. כשטסנו לאיטליה כבר הכנסתי את כל היעדים לג'יפיאס, זה הפחית לחץ, לפחות אצלי, ובעיקר שירת אותנו נהדר.

ישנם עוד שני מוטיבים שמובילים אותנו עד היום, והם האחראים העיקריים לאושר של כולנו בחופשה: זרימה ואיזון. אתחיל בזרימה – הרי אנחנו מכירים את הנפשות הפועלות, אז רצוי לכוון בכל יום בטיול לפחות למשהו אחד שכל אחד אוהב. אפשר ורצוי לבחור לפני היציאה אטרקציה מועדפת ובגיל בוגר יותר אפילו לעשות ביחד תיאום ציפיות. בעיקר רצוי להבין שאנחנו יוצאים לחופשה מסוג אחר, שזורמים בה יותר.

לגבי האיזון – כשהילדים גדלים, אפשר ורצוי אפילו לוותר על ארוחת בוקר במלון ולקום יקיצה טבעית, אפשר לשלב ימי טיול ארוכים בימי רביצה רגועים יותר ואפילו למצוא רגע לשנ"צ. אפשר גם להכניס איזה אימון בחדר כושר לאזן את הזלילה שמאפיינת חופשה. לאחרונה בילינו בפאפוס ונהנינו מזמן איכות של משחקי "ארץ-עיר", בזכות הזרימה ובעיקר בזכות זה שלא היה ווייפיי בחדרים (זה התגלה כיתרון לכולנו).

 

 

לסיכום, עשו מעין "הכן נפשך לחופשה": הבינו מראש שזה נראה אחרת, שלבו את הילדים בתכנון, צאו מוכנים עד כמה שאפשר, עשו תיאום ציפיות למנוע וויכוחים ומריבות מיותרים באמצע החופש ובעיקר צאו לטבע. בכלל צאו ביחד לכל מקום שאפשר, כי זה בריא וחשוב לכולם. מקסימום אחר כך תברחו לכם לאיזה 24 שעות של "תדלוק" זוגי, כמו שאנחנו עושים לפעמים.

החלום שלי היה לנסוע לזנזיבר, לשכב על החול הלבן, לשתות קוקטייל בשקיעה מול הים, לקרוא ספר טוב ובעיקר ליהנות מחופשה רומנטית כמו בסרטים. המציאות הוסיפה לי 3 בעל, 3 ילדים והמון ספריי נגד יתושים

חופשה משפחתית היא זמן מדהים לבלות עם המשפחה. בניגוד לחגים, שם הזמן מחולק לערב חג, חול המועד, איסרו חג וצום ויוצא שרוב הזמן אתה בעצם מבלה עם המשפחה המורחבת מארוחה לארוחה, חופשה היא זמן איכות אינסופי אחד בתחת של השני במעטפת שיווקית משומנת בשם "חופשה משפחתית."

 

החלום שלי היה לנסוע לזנזיבר, לשכב על החול הלבן, לשתות קוקטייל בשקיעה מול הים, לקרוא ספר טוב ובעיקר ליהנות מחופשה רומנטית כמו בסרטים. ברגע האמת, כשהיה צריך לסמן את מספר הטסים, הוספתי לחלום גם בעל ושלושה ילדים.

 

כשהודעתי לכולם שהשנה טסים לזנזיבר, הילדים קצת היו המומים ובעלי שיחיה מיד אמר להם "זה החלום של אמא"…. הילדים שאלו "מה יש לעשות באפריקה?" ובעלי ענה "להגשים חלום". חבר טוב שלי נוהג לומר "גם סיוט זה חלום" אבל את זה לא סיפרנו לילדים.

 

אז יש כרטיסי טיסה, יש מלון, מסתבר שנשאר רק לעשות מלא חיסונים, לבלוע שבוע לפני ושבוע אחרי "מלרון", לקנות מלאי ספריי נגד יתושים, צמידים נגד יתושים, משחה נגד יתושים (או כמו שאמר אחד הנוסעים בטיסה, שראה אותי עם כל הציוד, "שיעקוץ אותי כבר יתוש ואני אמות ממלריה, עדיף מאשר כל ההשקעה הזאת".) ועוד משימה ממש קטנה של לארוז בגדים לשבעה ימים, לחמישה אנשים, ויאללה – מגשימים חלום.

 

בעלי גדל בילדותו בגאנה שבאפריקה, ואמר שזנזיבר מאד יפה בתמונות. אני נוטה להסכים איתו. השוק הראשוני מתקבל מיד בנחיתה. הרבה נשימות, נשיפות, דולרים בודדים, אין סוף סבלנות, האקונה מטטה (הגרסא האפריקאית ל"הכל בסדר"), ג'מבו ג'מבו (שלום שלום), חיוך ועוברים להלם השני, הדרך לגן העדן – למלון.

 

העוני שאי אפשר לתאר במילים, החושך האין סופי, הילדים הקטנים שרצים בצד הכביש יחפים, הכל מכניס אותך לפרופורציה. או כמו שהבן שלי אומר "דווקא נראה שהם נהנים". נהנים לשבת בחושך כולם יחד ולצפות בטלוויזיה קטנה באמצע שום מקום, לשחק כדורגל עם קוקוס עטוף בסחבות וללכת קילומטרים ברגל, שמחים וטובי לב, מנופפים לשלום לתיירים ההמומים במונית. 

 

שער ברזל ענק עם שומרים חמושים בישר שהגענו ליעד.

 

המלון מדהים. מדי פעם החשמל קופץ ואז מיד נכנס לתמונה גנרטור, האינטרנט עובד מעולה, על דאודורנט לא למדו כאן בשיעורי היגיינה, אבל החיוך והאדיבות של העובדים מפצה על הריח, ומי אני בכלל שאתלונן, כל המשפחה שלי בניחוח ספרי נגד יתושים.

 

הילדים יודעים שיש מסדר ריסוס ספריי לגוף בבוקר ובערב, ויש מסדר ריסוס לחדר כל פעם שנכנס מעופף לא מזוהה (יש שם כאלה בשפע) ויש מסדר כדורים. הם, מה שנקרא, זורמים.

 

חופשה משפחתית, זמן מעולה להגשים חלום.

 

 

צמידים נגד יתושים זה שיא האופנה

 

 

 

 

חופשות הן הרבה פעמים ניגוד בין חלום למציאות. בחופשה החלומית שלנו יצא לנו לראות את המציאות הפחות חלומית של האחרים, ובעיקר להתגעגע לריח של כביסה נקיה של בית

חופשה בזנזיבר היא חלום. אין כמו להתעורר בבוקר ולראות את הים מולך, את החול הלבן מהתמונות באינטרנט ואת הים הכחול, באמצע שום מקום. חבל רק שאנשים ששכחו לציין את אירועי השפל והגאות, שגורמים לכל האצות להציף את החול הלבן ולהפיץ ריחות של דגים ששכחו אותם מחוץ למים כמה ימים. חלום, מול מציאות.

 

 

אפשר לומר שזה שהרחנו מספריי נגד יתושים היה הנחמה שלנו כשירדנו לטיול בחוף המרהיב של אתר הנופש.

 

כמו תיירים טובים הלכנו לראות את צבי הים שכולם מדברים עליהם. אחר כך טיילנו בכפר כדי להתרשם מהחיים שם ולקנות צמידים ולתרום לכלכלת המקומיים כמה דולרים בודדים. באמצע אכלנו כל שלוש שעות כמו בפגייה, כי אי אפשר לחזור מהחופש בלי כמה קילוגרמים עודפים, ובעיקר נרגענו כי זה מה שאמורים לעשות בחופש, לא?

 

 

העניין בחופשה של שבוע שלם מחוץ לבית הוא כמות הבגדים שצריך לקחת, וחלילה מלהזכיר את אותה כמות שצריך לכבס אחרי זה בו זמנית. מה שנקרא – חזרה למציאות.

 

עניין הכביסות ריחף מעליי כשהילדים שלי החליפו בגדים שלוש פעמים ביום, וכשהסתובבתי בחוף ובכפר שליד אתר הנופש שלנו, וראיתי כביסה תלויה על חבל מאולתר, שברור שלא כובסה במכונה. ספק אם הגיעה לשם הידיעה על קיומו של המרכך.

 

 

רגע לפני שארזתי את המזוודות לפני החזרה הביתה, הבנתי שאת רוב הבגדים אין צורך לקפל ואפשר פשוט לזרוק הכל למזוודה וישר לסל כביסה. נדמה שריח האוויר הזנזיברי נדבק לבגדים ולא נשאר זכר לניחוחות של מרכך הכביסה.

 

 

זה הזכיר לי את השוק הראשוני שחשתי בנחיתה. כל מה שמובן מאליו עבורי הוא בגדר חלום כאן לאוכלוסייה שלמה. ספק אם יגשימו את החלום שלהם, ספק אם יודעים שזה בכלל קיים בשביל לחלום.

 

למכונת הכביסה, לנוזל הכביסה ובמיוחד למרכך, מחכה עבודה קשה. חזרנו הביתה בשלום, ועכשיו לכביסות – זה החלום האמיתי.

 

כך נראה סדר היום שלי. כל יום. החיים עם 3 ילדים מותירים לי מעט מאד זמן איכות, והוא מבוזבז בדרך כלל, איך לא, על מטלות הבית

יום יום השעון מצלצל באותה שעה, וכל בוקר מחדש זו אותה המלחמה: להעיר את הגדולה, להעיר את הבן, להעיר את הקטנה ושוב להתעצבן.

הגדולה אף פעם לא מוצאת מה ללבוש (מה יש לחשוב? זאת חולצת בית ספר. חוץ מהצבע כלום לא השתנה מאתמול). הגדול מפהק, עייף מלשחק עד מאוחר על המחשב. הקטנה מייללת שבעצם היום לא בא לה שמלה והיא בכלל "עייפה" – את המשפט הזה היא למדה מאחותה הגדולה.

הכריכים כבר בתיקים, אני מוכנה ליציאה, עוד צעקה או שתיים ויוצאים לעוד יום של שיגרה.

מורידה את הילדים, פילטיס מכשירים, קפה עם חברה וסידורים, השלמות בסופר, סידור חדרים (לא משנה כמה אני מסבירה, הילדים עוד לא למדו מה הכוונה שלי ב "לפחות תסדרו את המיטה", אז אני אוספת את כל הבגדים למכונת כביסה). אחר כך אני עורכת עם עצמי סיעור מוחות על מה אבשל היום, עושה כמה לייקים באינסטוש, חוזרת לתלות כביסה ונגמר היום.

לא, באמת, נגמר הזמן שלי.

אם רק היו מקדישים בבית ספר איזה שעה שתיים בשבוע לכלכלת בית, עזרה להורים בניקיון וקצת בישולים, היה לי קצת יותר זמן מיותר לחיים עצמם.

כל ילד מסיים בשעה אחרת, שזה בגדול כולם באותה שעה בהפרש של 5 חמש דקות. בכל יום אותה התלבטות: את מי אשאיר לחכות לי היום? מאחר והקטנה בגן והגננת מטילה אימה על הורה שמאחר (כל ההורים מקבלים מכתב נזיפה ואז מתחילות ההלשנות) אז עם הקטנה אין מצב להברזות.

והפרצוף שלהם כשהם נכנסים לאוטו. אלוהים ישמור, איזה אסון קרה? כולה בילו כמה שעות בכיתה. ואז מתחילות השאלות והתלונות: "מה יש לאכול?", "אני רעב!" כאילו צמו כל היום. מרתון "משמרת שניה – סרוויס צהריים" נפתח בתרועה.

אוכלים יחד צהריים, כל אחד בתורו מספר על יום הלימודים שלא עבר, והקטנה מדווחת מי הגיע חולה לגן, מי הציק ומי עזר לגננת.

ואז מגיע הרגע הזה שכולם יחד על הספה, בוהים בסלולרי, ויש שקט ושלווה. שקט לעשות כלים, לטאטא, לתלות עוד מכונה, למצוא את הכריך שהבן השאיר בילקוט לפי ריח הצחנה.

 

 

יש כאלה שהשעה ארבע מסמלת להם קפה ועוגה, יש מקומות בעולם שמתחילים לשתות אלכוהול בשעה הזו, וקוראים לזה "שעה שמחה" אצלי זאת השעה לעוד סיבוב של הסעה, חוגים, קאנטרי, להסיע לחבר/ה. הגדולה "חייבת" לקנות משהו בקניון, הבן נזכר שבעצם האופניים החשמליים זה לא לנסיעות מחוץ לשכונה, וככה זה ממשיך עד הערב.

ארוחת ערב כוללת מריבות על שיעורים, בעוד אני מקפלת את מכונת הכביסה מהצהרים ושוב עושה עוד ועוד כלים.

שיגרה זה לא רע, שיגרה זה ברכה.

אני פשוט מותשת ממנה.