הפתרון המבריק לסירים שלך

את הכתמים החומים-שחורים על דפנות ותחתיות הסירים והמחבתות מהנירוסטה כולם מכירים, אם חשבתם שלא נותר לכם אלא לשפשף, תחשבו שוב כי הפתרון הפשוט והאידיאלי כבר כאן

 

אם מבשלים – הסירים מתלכלכים- החוקים

 

לבישול בבית יש אינסוף יתרונות, אבל יש לו גם חיסרון גדול ועיקש – הכתמים החומים-שחורים שנוצרים משומן שרוף על דפנות ותחתיות הסירים. אין מי שלא מכיר אותם, יש מי שלומד לחיות איתם ויש מי שלא מפסיק להיאבק נגדם, אבל הם שם. לרובנו הם מאוד מפריעים, אבל הם דורשים כל כך הרבה אנרגיה שרובנו פשוט לומדים לחיות איתם כי "זה לא מלוכלך". אם תהיתם איך יכול להיות שכבר 2018 ועדיין אין פתרון פשוט, זה כי לא שמעתם עדיין על ספוג הפלא נירוסטה החדש של סנו שמאפשר ניקוי של הכתמים העקשניים ביותר בקלות ובעזרת מים וסבון לשטיפת כלים בלבד.

מה סבתא היתה אומרת?

הכתמים החומים העקשנים שנוטים להצטבר על סירים ומחבתות מנירוסטה הם אולי קצת כמו דרגות מסמנים את הוותק במטבח, אבל הם מפריעים בעין ובוודאי פוגמים באסתטיקה. זו כנראה הסיבה שכל כך הרבה פתרונות הומצאו בניסיון לנקות אותם. משעשע ככל שזה יהיה מי היה מאמין שכתמי שומן עקשניים על סירים ומחבתות יהפכו לנושא שיחה?

פתרונות שונים מפה לאוזן כמו באגדה אורבנית: החל מהרתחה במים עם אבקת כביסה, דרך הכנת רוטב טרטר, הרתחה עם חומץ טבעי וסודה לשתייה, שפשוף מלח גם עם תפוחי אדמה, עבור בשפשוף בצמר פלדה ועד שימוש  במסירי שומן אגרסיביים. גם אם הפתרונות האלה היו עובדים כל פעם (ובצער נודה שהם לא), עדיין נשארת הבעיה הכי גדולה הם גוזלים זמן ודורשים מאמץ וסבלנות, שלושה דברים שאף פעם אין בשפע ובמקום שבואו נודה על האמת, הוא לא כזה חשוב. עם סדר יום כל כך עמוס ההשקעה הנדרשת בהורדת כתמים אסתטיים בלבד פשוט לא שווה את המאמץ.

ללא השריה וללא חומרי ניקוי אגרסיביים

גם אם התרגלנו לנוכחותם של הכתמים, אין סיבה לא לשנות את הסטטוס קוו. "סנו סושי – ספוג הפלא נירוסטה" החדש מאפשר להחזיר לסירים ולמחבתות מנירוסטה מראה חדש ומבריק בקלות ובעזרת מים וסבון כלים בלבד. הספוג, שנמכר באריזות של שלוש יחידות (בגודל 10X12 ס"מ) וניתן לשימוש רב פעמי, בעל שני צדדים בעלי מרקם מיוחד שתוכנן להסרת לכלוך ושומן שרוף בקלות ובמהירות ולניקוי והברקת סירים וכלים מנירוסטה. כל מה שצריך הוא מים וסבון, שפשוף קל באזור הכתם והסיר שוב נקי ומבריק כחדש.

 

 

"שפשוף קל באזור הכתם והסיר שוב נקי ומבריק כחדש"

 

חמישה יתרונות במוצר אחד –"סנו סושי – ספוג הפלא נירוסטה"

חיסכון בזמן – גם הכתמים העיקשים ביותר יורדים אחרי שפשוף קל בלבד ומאפשרים להבריק את הסירים והמחבתות באותו זמן שלוקח לשטוף את הכלים.

חיסכון בכסף – אין צורך להשקיע במוצרים יקרים כדי להבריק את הסירים, ספוג הפלא נירוסטה מנקה את הסירים בעזרת כמות רגילה של סבון כלים ובמחיר של ספוג הפלא נירוסטה, שניתן לשימוש חוזר, בלבד.

מיטיב עם עור הידיים – ניקיון הכתמים בעזרת ספוג הפלא נירוסטה מצריך רק מים וסבון כלים ולכן לא פוגע בעור הידיים.

מחדש את הסירים במטבח – השימוש בספוג הפלא נירוסטה משאיר את הסירים מבריקים ונקיים ממש כמו חדשים ומאריך את חייהם של הסירים.

ידידותי לסביבה – ספוג הפלא נירוסטה מייתר את השימוש בחומרי ניקיון אגרסיביים ואת השימוש בכפפות גומי.

שקוף שזה בול

לקראת החג והאירוח:

הכירו את מפת הניילון בגליל החדשה של סנו סושי להגנה על המפה והשולחן שהיא בדיוק:
לא קצרה, לא צרה ולא דקה וניתנת לחיתוך בגודל הרצוי, כלומר בדיוק כמו שרציתם אותה – פונקציונלית ואסתטית

 

מפת החג נשארת לבנה ונקיה גם אחרי הארוחה

 

כל מי שמארח מכיר את רגע הסיום, מיד אחרי שהדלת נסגרת מאחורי אחרון האורחים וכל מה שנשאר, חוץ מהטעם הטוב של הארוחה, הוא הבלגן. הכלים, הרצפה וכמובן הכתמים הבלתי נמנעים על המפה. אמנם עוד לא נמצאה מילת הקסם שתחזיר את הכל למקום, תנקה ותשלח אותנו למיטה עייפים אך מרוצים, אבל זה לא אומר שאין דרכים להקל עלינו את המשימה. איך מקצרים את זמן הניקיון בלי להתפשר? בעזרת מפת הניילון בגליל 50 מטר של סנו סושי, המאפשרת ניקוי מהיר של השולחן ושמירה על המפה החגיגית ללא כתמים.

אוכלים והמפה נשארת נקייה

הדרך הטובה ביותר לשמור על מפת השולחן או על השולחן נקי בקלות גם אחרי הארוחה היא באמצעות מפת ניילון שקופה. ההיגיון ברור – מפת הניילון העליונה שומרת על המפה מכתמים, מאפשרת ניגוב, אם צריך, ואחרי הארוחה ופינוי הכלים אפשר פשוט לזרוק אותה ואת כל הלכלוך שנשאר על השולחן לפח בלי שום מאמץ, בלי צורך בהורדת כתמים ואפילו לא בהחלפת המפה בין ארוחת ערב החג לארוחת הצהריים של החג.

 

היין נשפך על המפה? מפת ניילון מגינה עליה

 

למרות שהפתרון מבריק בתיאוריה, במציאות הדברים פועלים קצת אחרת:

חשמל זורם במפת השולחן – מפות הניילון לרוב דקיקות מאוד וגם נוחות מאוד לחשמל סטטי. מה שאומר שהן פחות נוחות לפרישה, לא יציבות על המפה ולרוב מתרוממות ונדבקות ליד עם כל מגע.

הגודל כן חשוב – אחד הדברים שחשוב להקפיד עליהם בבחירת מפת שולחן היא התאמת גודל המפה לשולחן, זה נכון לגבי מפות בד וגם לגבי מפות ניילון. מרבית מפות הניילון המוצעות בשוק נמכרות בגודל קבוע מראש. משום שלא ניתן לשלוט בגודל פעמים רבות אנחנו נדרשים לקפל את המפה או לחתוך אותה במקרים שהשולחן קטן יותר או לחלופין לחבר שתי מפות יחד כאשר השולחן גדול יותר. הבעיה שהמפה לא מכסה את כל השולחן או לחלופין כאשר יש מפות חופפות הוא שאנחנו לוקחים מראש את האפשרות שמפת הניילון לא תגן כהלכה.

שוטי, שוטי מפתי – למפות דקיקות יש נטייה לזוז עם כל מגע, להתעופף עם כל משב רוח קליל, מה שיכול להוביל לבריחה של מפת הניילון ממקומה וגם ליצירת קרעים במפה, הבעיה היא שמפה שזזה או מפה קרועה כבר לא ממש מגנה על המפה התחתונה וזה כל מה שרצינו שהיא תעשה.

היופי בעיני המתבונן – אסתטיקה ואוכל תמיד הולכות יחד זה חשוב ביומיום ועוד יותר בארוחות חגיגיות, כאשר מפת הניילון לא מתאימה וצריך לחתוך אותה או להוסיף לה מפה זה פוגם באסתטיקה של שולחן שעבדנו שעות כדי שיראה נפלא וחבל.

 

בסוף הארוחה רק זורקים את מפת הניילון והכל נקי

 

לטפל בחסרונות זה הפתרון

כאשר המפה לא מתאימה בול לשולחן, לא מספיק עבה ונקרעת בקלות, מרבית הסיכויים שהיא לא תגן על המפה או השולחן בצורה מיטבית ולכן אין ממש טעם בשימוש בה. אלא שכל מה שזה מצריך זה לשים לב לחסרונות ולפתור אותם וזה בדיוק מה שעשינו בסנו סושי – מפת ניילון בגליל 50 מטר,  נמכרת באריזת גליל לחיתוך קל ונח לפי האורך הרצוי.

סנו סושי מפת ניילון בגליל 50 מטר עשויה מניילון בעובי 30 מיקרון לכן היא עבה מאוד ואיכותית, מה שמעניק לה תחושה של יציבות על השולחן ומקל מאוד על פרישתה. היא מאפשרת הגנה איכותית ושקופה, לניקיון השולחן, או המפה, ולשמירה עליהם. המפה מקופלת באריזה, אך לאחר החיתוך, היא נפרשת לרוחב של 135 סנטימטר ולאורך בהתאם לגודל השולחן ועד ל-50 מטר. אריזת הגלילה מאפשרת חיתוך קל להפעלה ומדויק באורך הרצוי, בצורה יעילה וחסכונית וללא קצוות מיותרים. המפה משווקת באריזת קרטון איכותית המאפשרת גם חיסכון במקום האחסון ולא רק חיסכון בכמויות המפה.

עוד רעיונות לשימושים נוספים לסנו סושי מפת ניילון בגליל 50 מטר:

למפת ניילון שקופה בגליל יש הרבה שימושים, בעצם היא נוחה בכל פעם שאנחנו מחפשים פתרון לשמור על משטח נקי, מה למשל?

משטח יצירה לילדים –  אוהבים שהילדים שקועים ביצירה אבל פחות מתחברים לבלגן הגואש והדבק שאחרי? רק פורשים באזור המיועד ליצירה, שולחן, רצפה וכיו"ב, נותנים להם ליהנות בלי לחשוש מבלגן ובתום הפעילות, מגלגלים הכל במפה, זורקים לפח והכל נקי.

לצאת לטבע בסטייל – הבעיה עם מפה בפיקניק שאיכשהו היא אף פעם לא מתאימה לשולחן, לא משנה איך מסובבים את זה. מפת הניילון השקופה בגליל מאפשרת לחתוך את המפה בדיוק והיא עבה מספיק כדי להישאר יציבה ולא לעוף עם כל משב קל. ואחרי הפיקניק? קלי קלות – פשוט אוספים הכל במפה, מגלגלים וזורקים.

צובעים קיר ולא את הרצפה – צריכים לצבוע קיר ומפחדים מבלגן? חתכו את הגודל הרצוי להגנת המשטח, הדקו אותו באמצעות נייר דבק ובתום העבודה, רק הוציאו וזרקו.

כתמים של שמחה

ארוחת שבת היא שמחה גדולה. אני מספר סיפורים והנכדים אוכלים ובולסים הכל, כמעט בלי להרגיש. הארוחה נמשכת וחולצות לבנות הופכות מוכתמות מאדום של מטבוחה, ושמלות נצבעות בצהוב של כורכום. ערבוב מתוק של ילדים וצבעים

 

 

אחד הזיכרונות היפים והמתוקים שלי כנכד קשורים קשר עז לסבא, לאוכל ולסיפור.

אתם בוודאי מתפלאים, אבל בילדותי הייתי אכלן קטן מאוד. כל-כך קטן שבערך כלום לא אהבתי וכל ארוחה, בעיקר ארוחות שבת, הייתה מלווה במתח, בתחנונים, בהבטחות בואכה איומים שאם לא אוכל בוודאי שלא אגדל ולא אהיה גיבור. ומילים שלא הכרתי כמו ביאפרה, שחיף וציפלון – התעופפו שם באוויר מעל הראש שלי.

ובכן, בסוף גדלתי ואפילו מעט יותר מהצפוי. אבל את זה נשאיר לפעם אחרת או לאף פעם.

סיפור שונה לגמרי היה כשנסענו לעשות שבת אצל סבא וסבתא בבת ים.

סבא היה לוקח אותי על ברכיו ומפליג איתי בסיפורים על גיבורי-על וסוסיהם הנפלאים, על הרפתקאותיהם הנפלאות, על הסכנות שארבו לפתחם ועל הדרך החכמה שלהם להציל ולהינצל בכל פעם מחדש. עד כדי כך הייתי שקוע בסיפורים שאני באמת לא זוכר שעל הדרך הוא היה מאביס אותי בצלחת קוסקוס אימתנית או קערת אורז ואפונה שיכלה להספיק לי לשמונה ימים ובנס הספיקה לי לארוחה אחת.

היום, כשאני כבר סבא צעיר ונאה בעצמי, הפכתי בעצמי למספר סיפורים לא קטן.

כשהילדים באים לשבת זו שמחה גדולה והלב מתפוצץ מכיף. רגע לפני שמתיישבים לאכול נרשמת התרגשות רבה סביב שולחן האוכל ומתחיל משא ומתן קואליציוני בין הנכדים והנכדות מי יישב מימינו של סבא, מי משמאלו ומי על ברכיו. כשיש הסכמה רחבה, אנחנו מתיישבים ופוצחים בקידוש משותף.
כל נכד ונכדה מחזיקים בכוס קידוש משלהם עם מעט מיץ ענבים ומסלסלים יפה את "…מקדש השבת", ואז מתחילה הדרמה. צליל של צלחות וסכו"ם עולה לו לאוויר, מלווה בריחות של מנות ראשונות וסלטים, וצחוקים בין אח לאחותו, בין כלה לחמותה, בין חתן לגיסו ובין אב לבתו, כשברקע נביחות קלות של שמחה שכלבת הבית תורמת.

ואז אני מרגיש את העיניים הקטנות והיפות שלהם נשואות אליי.

"רגע, תנו לסיים את המנה הראשונה" אני אומר להם בלב, עם מילים שיוצאות לי מהעיניים.
אני מבין שזה לא יעזור לי, מכחכח מעט בגרוני ומתחיל לספר את הסיפור שלא נגמר.

והסיפור תמיד מדבר עליהם. הם גיבורי העל של הסיפור. אלו רק המיקום והרקע שמשתנים.

פעם הם יוצאים להציל גור חתולים שטיפס על עץ גבוה ופעם לצלול לים סוף כדי לעזור לדולפין שאיבד את אמו. ועל הדרך כף של קוסקוס נתחבת לפה של ההוא, וביס יפה של חלה עם טחינה לפה של ההיא, וככל שמפלס הצלחות של הנכדים יורד – כך מפלס ההקשבה של ההורים שלהם עולה והם נשאבים לסיפור ואני מחזיק את עצמי לא להתפוצץ מצחוק. הארוחה נמשכת וחולצות לבנות הופכות מוכתמות מאדום של מטבוחה, ושמלות ורדרדות נצבעות בצהוב זרחני של כורכום, ערבוב מתוק של ילדים וצבעים מעורבבים אלו באלו, וברקע סבא וסבתא מבסוטין עד הגג.

ורק כשמסתיים לו האירוע וכולם כבר עייפים, אנחנו עוזרים להחליף להם לפיג'מות ומצחצחים איתם את השיניים ומודים לה' על כל הטוב שיש, על הדברים הגדולים ועל הדברים הפחות גדולים כמו נניח על קפסולות הג'ל שמורידות כתמים מבגדים לבנים, וחלילה לא בשבת. אבל מיד בצאת השבת אנו עורמים את הבגדים המוכתמים, דוחסים אותם למכונת הכביסה ומכניסים את קפסולת הקסמים שאחראית על כך, שבשבת הבאה שהם יבואו צחורים ונקיים, נוכל ביחד "ללכלך" אותם בכתמים חדשים של אהבה בין סבא לנכדיו.

זן ואומנות הניקיון עם הילדים

הסוד שלי הוא פרופורציות, בעיקר בכל הנוגע ל"הבית חייב להיות נקי כמו שאני רוצה". הבנתי עם השנים שאני שלכל אחד יש את הדרך שלו לנקות בבית והיא לא תמיד תואמת את הדרך שלי

כילדה אני זוכרת שהייתי אחראית על הסדר בחדר שלי ומלבד זאת לא ממש עזרתי בבית. לא מתוך עצלנות חס וחלילה – אימי הייתה עקרת בית ותמיד אמרה: "כשיהיה לכם בית משלכן, תנקו". לימים הבנתי מה זה אומר "שיש לך בית משלך". אני מודה שבתחילת דרכי הייתי עבד של הבית, רדפתי אחריו שתמיד יבריק ויהיה מסודר. ימי שישי שלי היו קודש לניקיונות, כשהאחריות לניקיון הייתה כמובן רק ובעיקר עליי.

לאט לאט, עם העומס של החיים וההתבגרות של הבנות (זכיתי בשלוש מופלאות), הבנתי ולמדתי שני דברים חשובים: ראשית, הבית אמור לשרת אותנו ולא להפך. שנית, העומס הזה חייב להתחלק, כי הבית (כולל הלכלוך והבלגן), הוא של כולנו. אני מאמינה שיש בזה רווח נקי לכולנו: ימי שישי מוקדשים לבנות, לזוגיות ואפילו, שלא נדע, לעצמי. הבנות שותפות ולומדות מהי אחריות בכלל ומה החלק שלהן בסדר ובניקיון הבית בפרט. זה ללא ספק  win-win situation לכולם והן מגלות יוזמה ואחריות בכל יום מחדש.

 

 

המזל שלנו הוא שהחיים הרבה יותר פשוטים ונוחים מאז המצאת מגבוני הרצפה. הם מחדשים את הבית ברגע ומתאימים לכל גיל, אין סכנה שהבנות יחליקו מהמים, והם זמינים תמיד. מגבונים הם המצאת המאה מבחינתי, כולל מגבונים ריחניים לניקיון אבק, שמפיצים ריח חדש בבית תוך רגע. כך שמיד אחרי שהאורחים או החברים הולכים, כולנו עושים "מבצע ניקיון " על הבית וברגע, כמו בהינף שרביט קסם, הוא הופך לחדש. כמובן שמדי פעם אנחנו לא מוותרים גם על ניקיון יסודי בין לבין, כי חייבים לשפוך גם מים ואקונומיקה לנשמה.  

 

 

הסוד העיקרי שלי הוא פרופורציות נכונות, בעיקר בכל הנוגע ל"הבית חייב להיות נקי כמו שאני רוצה". הפנמתי עם השנים שלכל אחד יש את הדרך שלו לנקות בבית והיא לא תמיד תואמת את הדרך שלי. בנוסף, רצוי לשלב את הילדים בהתאם לגילם, ולעשות סדר עדיפויות בין ניקיון לשמירה על השפיות של בני הבית, ושלי בעיקר. אין לנו טבלה קבועה של משימות שבועיות, כך שיוצא שכולנו מתחלקים בכל המשימות. הבנות יוזמות ודואגות הרבה יותר לסדר וניקיון ביומיום ואפילו מידי פעם מפתיעות ב"מבצע ניקיון" משותף שלהן, כך שהייאוש בהחלט הופך הרבה יותר נוח.

 

"מבצע ניקיון חדרים"

 

 

שם הרי כביסה בגולן – מאין יבוא עזרי?!

אני יודעת לעשות לא מעט דברים בבית ובכלל, אפילו סיימתי לא מזמן תואר שני בניהול, בהצלחה יתרה, אבל בכל הנוגע לכתמים בבגדים, ובטח בבגדים הלבנים – אני ממש גרועה

 

אם לומר בכנות, כביסה ואני "זה לא זה" בכלל. טוב, אולי מלבד החלק של לקנות בגדים שזה די נחמד. אבל אז מגיע החלק של הכביסה-קיפול-סידור, ריטואל מתיש שאין ממנו יציאה וגם לא ניקוי שליש על התנהגות טובה. נדמה לי שכתבו את "שם הרי גולן" על הררי הכביסה בבית שלנו – אבל החלק של "הושט היד וגע בם" קצת מתעכב ותמיד נמצא בסוף סדר העדיפות. בכלל האיש שאיתי טוען, ואולי זה הזמן להודות, בצדק, שאין צורך בשלב הקיפול, כי: "מי ראה פעם מישהו לובש חולצה מקופלת?!"

"שם הרי כביסה בגולן" – לפני

 

 

"הושט היד וגע בם" – שלב המבצע

 

 

רגע, בכלל דילגתי על השלב הראשון – כביסה. כאן אני מאמצת את שיטת "הפרד ומשול": הלבשה תחתונה בסל בנפרד, חלוקה לפי צבעים וסוגי בדים, כתמים מקבלים עודף תשומת לב (נשימה), סלים של הבנות, סל של בגדי עבודה, סל של בגדי ספורט, מצעים, מגבות, (נשימה). זהו, שם נגמר לי האוויר.

ובואו נדבר בכנות: אני יודעת לעשות לא מעט דברים בבית ובכלל בחיים עצמם, אפילו סיימתי לא מזמן תואר שני בניהול, בהצלחה יתרה, אבל בכל הנוגע לכתמים בבגדים, ובטח בבגדים הלבנים – נרשמת לי בורות. למעשה, אני גרועה בזה.

אני עד כדי כך גרועה ששנים נמנעתי מקניית בגדים לבנים. אני מודה שטרם מצאתי פתרונות קסם קבועים להוצאת כתמים. החולצות הלבנות שלנו בדרך כלל מספיקות לשימוש אחד או שניים ואז לרוב "מקושטות" בכתמים, וזו גם עובדה שתמיד הכביסה של השכן לבנה יותר.

זה גם הרגע להזכיר שאנחנו גרים במושב, אז אני מדברת על כתמים "הארד-קור" ובמיוחד בחג הכי "לבן" – שבועות. יש במושב מסורת של שנים לסיים דווקא את החג הזה בבריכת בוץ וזריקת ביצים, ומה לעשות שזה הרגע לו הילדים מחכים.

הלבן של שבועות – לפני

 

 

אז איך יוצאים מערימות הכביסה? קודם כל קונים בגדים במידה ולא בהגזמה. מומלץ להפריד צבעים, להחזיק מסיר כתמים טוב ולהשרות את הכתם עם המסיר אפילו ללילה (תפילה לא תזיק במקרים כאלו) ולהכניס למכונה. כבר הודיתי שאני בורה בעניין, אבל אני טובה בללמוד מאחרים. מזלי שגיסתי, אלופת הסרת הכתמים, ביקרה אצלנו בזמן הנכון, כי התוצאות מדברות בעד עצמן. מסתבר שיש חיים אחרי הבוץ.

הלבן של שבועות – אחרי החייאה

 

 

ומה למדנו מכל זה? שהכי חשוב לנשום ולזכור שהחיים הרבה יותר חשובים מעוד פיסת בד עם כתם. שחררו את הילדים לבוץ, כי זה אושר שאי אפשר לקנות בכסף. סימן על הבגד הוא מראה שאנחנו חיים את חיינו ולא מוצגים במוזיאון, אז אשרינו גם על זה. ובמיוחד – למדנו שחשוב שיהיה לידכם את האדם הנכון בזמן הנכון ☺

 

 

באג לייף בגולן

למרות שאני ממש אוהבת את עונת הקיץ, יש "באג" אחד לא קטן שלעיתים קרובות גורם לי להתגעגע לחורף

 

מי אוהב את הקיץ? אבא ואמא (בעיקר אם אמא מורה). מי אוהב את הקיץ? סבא וסבתא (רק אם הם לא נדרשים להיות יותר מידי עם הנכדים). מי אוהב את הקיץ? אני, אתה ואת, כל העולם כמעט. אז למה לא כל הזמן קיץ? תכלס, קיץ הוא תחושת חופש. יש בו את כל הדברים שאפשר לאהוב: ים, בריכה, שפע פירות טעימים, ג'ינס עם גופיה וכפכפים. כמורה, אני כמובן גם נהנית מהחופש הגדול, מוצאת זמן לטיולים ולבילויים משפחתיים ואצלי גם זמן מצויין לכל הפרויקטים הקטנים שהוזנחו בבית במהלך השנה העמוסה. הימים ארוכים, לפעמים מדי, אך זה מאפשר לנו לנצל כל יום עד תום.

למרות החלום הקיצי, יש באג אחד לא קטן שלעיתים קרובות גורם לי להתגעגע לחורף. "באג" תרתי משמע, שהרי עונת החרקים נפתחת עם עונת הקיץ.

כאחת שמתגוררת בגולן כבר 18, שנה אני מתורגלת בכל מיני חיות, גדולות וקטנות, שמסתובבות חופשי ברחובות. יש לנו מגוון לא קטן מאלה.

כמו אלו, שעושות פקקי תנועה במושב כשהן יוצאות לרעות באחו:

 

או כמו זו שמחליטה לטייל יחד איתנו בגולן כי גם לה מגיע ליהנות כאן מהנוף והמרחבים.

 

 

זה חלק טבעי מהחיים כאן במרחבי הגולן, אבל כעירונית לשעבר, לקח לי זמן להתרגל לזה שאנחנו חולקים את אותו המרחב עם מגוון בעלי חיים. מה גם שלעיתים זה גם לא נעים, ואפילו מסוכן, אם אתה פוגש אותם באמצע ריצת לילה או חס וחלילה בנהיגה.

אבל לא על הכבשים והפרות אני מדברת, כי הם כאן בכל עונות השנה. אני מדברת על כל החרקים הלא ברורים שמצטרפים אליהם בקיץ, למשל זה, שנהנה לדגמן למצלמה:

 

 

או בני דודיו הג'וקים, הנמלים והיתושים, שמוצאים את דרכם לכל פינה בתוך הבית, בלי הזמנה מראש. אם יש משהו שיכול להוציא אותי משלוותי, אלו נמלים וג'וקים שמשוטטים בין הרגליים ויותר מזה – מעיזים להיכנס למטבח שלי.

אני לא היסטרית, הרי אני פוגשת בגבורה גם גדולים מהם, זו התחושה הזו שהם חודרים לפרטיות וגם לא ממש נעימים למראה או למגע.

למזלי גם את הבאגים האלה אפשר לפתור: ברוך בורא המזגן לימי השרב וברוך המוציא חומרי הדברה נגד פולשים לא רצויים. כמו שלמדתי להתרגל לשאר החיות בסביבתי, כולל לחזירי הבר החמודים (רק כשהם ממש קטנים), למדתי להתמודד גם מול החרקים ולהכין את עצמי לקיץ.

אז איך אנחנו מכינים את עצמנו לבאג הקיץ? אני, למשל, מציידת את הבית בקוטלי חרקים ידידותיים לסביבה (ככל הניתן) ומרססת מסביב לבית, אבל הטריק הכי מוצלח ויעיל הוא הנוזל לשטיפת רצפות שיש בו כבר דוחה תיקנים והוא ללא חומרי הדברה. כך, הייאוש נעשה יותר נוח, בהחלט. חשוב לי שתדעו, זה לא שאני לא חברותית או מארחת לא טובה, להפך. פשוט בא לי לבחור את האורחים שלי לבד.

ולכל החיות שסביבנו: שנמשיך לחיות בדו קיום הרמוני שנחמד לכל הצדדים ושיהיה קיץ נעים ובטוח לכולנו.

 

הגיע הזמן לשינוי

תקופת החגים היא הזמן המושלם לשינוי והתחדשות. גם הבית שלי עובר בכל פעם מתיחת פנים שמרעננת אותו ומשמחת את כל בני הבית

השבוע קפצתי מאושר כאשר נתקלתי במשפט אדיר מתוך הספר "האחרות": "בית לא צריך שיחזיקו אותו" כי הרי זה בדיוק המוטו שלי כבר המון שנים, מאז שהחכמתי בעניין ויצאתי מעבדות לחירות. בית נועד לשרת אותנו ולא אנחנו אותו. ברור שכיף לחיות בבית נקי וגם רצוי שיהיה מסודר כי זה עושה שקט בנשמה, אבל העניין הוא פרופורציות ומינונים וזו לא בושה למצוא קיצורים שמקלים על החיים.

כל זה משתנה בעונת החגים. עבורי זה הסימן "לחשב מסלול מחדש". יש אנשים שעושים חשבון נפש עם עצמם, אני עושה זאת גם עם הבית.

הכיצד? ראשית נתחיל בפינוי למען הסביבה. אני מנצלת את חופשות החגים לנפות מהארונות בבית את כל מה שלא נלבש בעונה הקודמת, אתכל המשחקים שכבר לא בשימוש ואת כל הכלים שמחכים לשימוש. הכל נערם בשקיות אשפה חזקות וענקיות ועובר לתרומה. כך יוצא שאני מרוויחה כפול: מתפנה לי מקום בבית ולמישהו מתמלא המקום בלב.

 

 

בין לבין, אני מקפידה להעביר מגבון לניקוי המדפים. השוס שלי ליצירת אווירה של התחדשות: אני מרססת מבשם בניחוח כביסה בארונות הבגדים והכל חדש כבמטה קסם. נסו ותראו.

בשלב הבא, אני עוברת לתותחים הכבדים. שינויים הם הדבר האהוב עליי בבית, לכן כמעט הכל אצלנו מודולרי וניתן לתזוזה. הבנות כבר יודעות שהחגים מביאים אתם את רוח השינוי בבית ומחכות לזה. מאז שהן קטנות זה עובד ככה והכי מדהים אותי לגלות כמה זה משפיע עליהן. הגילוי המחודש שיש להן עם כל פינה, משמח ומרענן. פתאום השהייה בפינת המשחקים מתארכת ויש הנאה חדשה מכל דבר, אפילו שהוא קיים כבר שנים בבית. שינוי מיקום הרהיטים מרגיש כאילו הגענו לבית חדש ואחר.

 

אפילו הסלון מודולרי, יש לו סידור קיץ וסידור חורף:

 

המדפים ושאר הרהיטים מתנקים ומתחדשים בקלות ובמהירות בשיטת "רסס ונגב", והתוצאות משמחות ומבריקות, בלי לקרצף ולהתאמץ. גם את כל כיורי הנירוסטה האהובים עליי ורהיטים משולבי פלדה בבית אני מרססת עם תרסיס שמבריק אותם כאילו נקנו עכשיו והוא כמובן גם מגן עליהם.

 

"ה- מדף" שהוא בית המקדש הפרטי שלי במטבח:

 

היתרונות הנוסף שיש בחידוש הבית, בשיטת הסידור מחדש, הם שנמצאות כל האבדות בדרך וגם שזו הזדמנות להגיע לנקות פינות שלא הגענו אליהן כבר זמן מה. גם כאן מגבוני הרצפה, חבריי הטובים, עושים את העבודה בקלות, ביעילות ובמהירות והכי חשוב משאירים ניחוחות של התחדשות.

ואם כבר התחדשות וריחות טובים, זה בדיוק הזמן שאני אוהבת לפזר מקלות בישום נעימים או לרסס מבשמים שנותני אווירה של ניקיון ושמחה בלב.

זהו! בזמן שקראתם, הבית שלנו מוכן לחגים ולאירוח, הלב שמח ושמתם לב שלא נגעתי במגב ובמים? הכל מהיר והכי חשוב שכל ילד וילדה יכולים לעזור במטלות האלו בבטחה ובהנאה וכולם מרוויחים ונטענים מהאנרגיה החדשה. כל שנותר לי הוא לאחל שתבוא על כולנו שנת התחדשות מלאה בפרופורציות ובעיקר עם שפע שמחות בלב.

על ניקיון, בישולים ועצלנות מולדת

כשמדובר במטלות הבית, החלוקה ביני ובין אישתי הוגנת ושיוויונית: היא נטלה על עצמה לטאטא, לאבק, לשטוף, לכבס, לתלות, לקפל, לקרצף ולשאוב. אני לקחתי על עצמי לבשל. אבל מה קורה אחרי הבישולים?

"חלוקה הוגנת במטלות הבית" – זו התשובה שאני משיב לכל התהיות בענייני זוגיות שאני נתקל בהן.

זה כל כך פשוט להבין, ועם זאת כל כך קשה ליישם. כך אני שומע מהרבה מאוד זוגות (הרבה מאוד. מי ישמע. אולי שני זוגות) שטרם פיצחו את סוד הזוגיות.

ובמה דברים אמורים? ובכן זה סוד גלוי שבן האדם נולד עצלן, ואם נדייק, נדגיש את בן האדם לעומת בת האדם, שהיא אגב נולדה צודקת אבל לא בהכרח עצלה.
למען הסר ספק נאמר בהגינות שראו ראינו גברים חרוצים, אם כי לא יותר ממספר האצבעות בכף יד אחת, וראינו בהחלט בנות אדם עצלות לכאורה. הן אגב נימקו זאת במנוחה ואגירת כוחות לקראת המטלה הבאה שלהן, אבל כאמור ראינו.

נחזור לסוד הזוגיות – גם אני מחזיק בגישה זאת במו עצמי ועל מו רעייתי שתיבדל. גם אנחנו, במהלך השנים, חילקנו את המטלות בינינו באופן שוויוני והוגן כך שאף אחד חלילה לא יחוש מנוצל ו/או מנצל. ובעוד היא נטלה על עצמה לטאטא, לאבק, לשטוף, לכבס, לתלות, לקפל, לקרצף, לשאוב, להשקות, לטפח, לגזום, להוציא, לקנות, לסדר ולסחוב, אני לקחתי על עצמי לבשל.

רק שלפעמים יש לה ציפייה מופרכת. אחרי שהיא טחנה אותי בבישולים, היא מצפה ממני שגם אנקה את הטינופת שהשארתי אחריי.

קיצר, באיזה שישי בצהריים, עת סיימתי להכין את השבת וכמובן השקעתי המון מאמץ ומחשבה בעיקר באיך לצלם את זה ולהעלות לרשתות (כי כל לייק נחשב), הנחתי מעט את ראשי על הספה ככה להחזיר נשימה, אבל שמרתי כוננות עם חרך דק בעין צופה מזרחה לקדם את פני הסערה.

 

 

פה לשם גברה העייפות ונסגר החרך. איני יודע כמה זמן עבר, אבל התעוררתי בבהלה ואיך שאני פוקח את עיניי אני רואה נחיר. ולא סתם נחיר, נחיר מוכר, כזה שמחובר לאף סולד, שמחובר לפנים יפות שמחובר לגוף מהמם שקרוי אשתי רעייתי יונתי תמתי. ונכון, זכותי להחניף מעט. מדובר פה בפיקוח נפש.

"רציתי לבדוק שאתה נושם" אמרה לי ממרחק של סנטימטר. "דאגתי לך" אמרה לי בטון של טוני סופרנו. אני זוכר ששמעתי את עצמי בולע רוק, זה היה מוזר אבל חותם לכם ששמעתי.
הידיים שלה עטו כפפות גומי, ביד אחת היא אחזה מיכל עם ידית השפרצה וביד השנייה החזיקה סמרטוט. מנח התקיפה של הגוף בשילוב הסאונד והאביזרים לא השאירו מקום ספק שהיא לא מתכוננת להשאיר פה טביעות אצבע או ראיות. ללא שהיות מלמלתי "שמע ישראל השם אלוהינו השם אחד" ועצמתי את עיניי בהשלמה.

 

 

"שוב אתה נרדם?" שמעתי את המלאך שואל אותי בגן עדן. "קום מתוקי. קח את מסיר השומנים הזה וגש קרצף את הגז והתנור כאילו החיים שלך תלויים בזה". מעולם לא שמחתי יותר לחיות.

 

 

הסוד הכמוס לזוגיות יציבה

הגיעה העת לגלות לעולם את האמת, והיא: כדי לשמור על זוגיות בריאה, לעולם, אבל לעולם, אל תשפצו יחד את הבית

רבים מידידיי לשעבר פנו אליי בשאלה הנ"ל ונדחו על ידי בתירוצים שונים. פעם הייתי עונה להם "לעולם אל תתיישבו לפני שאשתכם יושבת" נניח. או – "לעולם אל תשכחו להגיד תודה גם על ג'סטות פעוטות, כגון ניקוי, שטיפה, בישול וגידול הילדים, שהיא עושה כשאתה משחק "שולה מוקשים" בעבודה" וכדומה.כמובן שהם חשו שאני מבלף אותם וזה כואב לי ברמה האישית אבל בגדול התגברתי מאז.
כעת, משהגעתי לגיל שלפי כל הדעות כבר מותר לי לומר את אשר על לבי בלי לעשות חשבון (51 וחצי) אני חש שהגיעה העת לגלות לעולם את האמת, והיא: לעולם, אבל לעולם, נא המעיטו ככל יכולתכם מלשפץ את הבית.
ואחרי שהוצאתי את זה אני חש שמחה והקלה גדולה, כאילו אבן נגולה מעל ליבי. שהרי אין שמחה כהתרת הספיקות שלכם.
ולמרות כל זאת, לפני יומיים התחלנו לשפץ.

 

 

ולא מדובר בסתם שיפוץ, מדובר ברמונט. רמונט בן רמונט, מהמסד ועד לטפחות כולל שפכטל, תיקונים, החלפת תריסים, החלפת תאורה, שבירות, גבסים ואל תשאלו ומהר שמישהו יביא לי טישו כי רק כשאני כותב את זה, אני מבין  שזה אמיתי ושזה אשכרה קורה לי. הייתם מאמינים?! לי!
אבל הרשו לי להפתיע אתכם, ידידיי: שלא כצפוי, החלטתי שהפעם זה יהיה אחרת. הפעם אני לא מתחמק ולא מדחיק. הפעם אני מתמודד עם הקושי הזה באומץ.
ואיך אני מתמודד? ובכן יפה ששאלתם.

ניגשתי לרעייתי האהובה ואמרתי לה: תראי נשמה, את יודעת שאני אוהב אותך ושאני תמיד רוצה וארצה בטובתך. יש לי הצעה שלא תוכלי לסרב לה. וחייכתי בהגזמה, אגב.

ובכן, אמרתי לה ללא כחל וסרק ובאומץ שאין שני לו: שככה יהיה לי טוב יפה שלי, בשיפוץ הבא אני מנקה הכל. את לא נוגעת בגרגיר אבק. הכל עליי. לא זוכר אם אמרתי בלי נדר. רק הפעם תוותרי לי יפה שלי. תראי, בלי קשר גם יש לי חום מדדתי ויצא 36.5 ובדרך כלל אני הרבה פחות מזה.

כמובן שהוספתי שיעול קל, אבל עמוק, כדי להעצים את הדרמה מעט.

באופן לא מפתיע היא חייכה אליי והושיטה לי ביד אחת מגבונים לניקוי, כמחוות אהבה, וביד שניה את מסיר הכתמים. קח, היא לחשה לי, קח אותם וגש בבקשה (בחיי שהיא אמרה בבקשה) להבריק את המדרגות כולל את הפאנלים. ואל תפזר את הלכלוך. תאסוף אותו ותשליך אותו כי אני מכירה אותך וחבל, אתה בחור טוב סך הכל.

 

האמת? באותו הרגע הצטערתי בשבילי אבל גם מעט בשבילה. אני הרי לא יודע לנקות (ברור שצריך לדעת לנקות. יש מדינות שלומדים ניקיון לתואר ראשון באקדמיה), ונניח מחר תבואנה חברותיה לשזוף עיניים בשיפוץ, (ואלה יש להן עיניים טובות אבל רואות הכל בן פורת יוסף), ישר יאמרו לה "יאא! חבל שהמדרגות דווקא לא מבריקות. איך זה הורס את הלוק." ובטח גם יוסיפו לבלף שבעליהן היו עוזרים להן עשרות מונים ובכלל היו עושים את הרמונט בעצמם.
איך אומרים? הטוב עוד לפניי. אבל הסירו דאגה (את הכתמים מהשטיח אני כבר הסרתי), כי ברגע שנכנסים לשוונג של ניקיונות, כך הבטיחה לי אישתי, "אתה תיהנה מזה ותראה איזה כיף יהיה לך בעיניים."
היא מכירה אותי האישה שלי, כפרה עליה, תמיד יודעת להגיד את המילים הנכונות. אה כן, ועכשיו היה תורה לחייך אליי בהגזמה.
אז פלא שהזוגיות שלנו יציבה, חמסה חמסה?

מלחמת השקיות

לי ולאישתי יש זוגיות נהדרת, טפו טפו טפו. רק בעניין אחד עקרוני וחשוב פעורה בינינו תהום – שקיות האשפה. קבלו את הצד שלי, ואת הצד שלה

סליחה באמת אם אני הורס פה מעט את האידיליה, אבל עם כל הפוצי מוצי והאהבה, הלבבות, הבלונים ודובי 'כפת לי הוורדרדים שיש לי ולאישתי שתחייה – בעניין עקרוני אחד פעורה בינינו תהום – שקיות האשפה. בכנות אומר לכם שמזרח נראה הרבה יותר קרוב למערב מאשר תפיסות עולמנו בעניין נשגב זה של שקיות אשפה.

יאמרו חלושי המוח לעצמם "שקיות אשפה… מצאו על מה להתווכח" ויגחגכו בלשונם הארסית,
ילחשו עצלני המחשבה "שקיות אשפה… שיחפשו להם חיים" ויחזרו לישון על האף. 'אמן שיגדלו לכם שקיות מתחת לעיניים', אני לפעמים מאחל להם בלב ומיד מוחל לעצמי על כך.

בכדי שלא יתרבו הלשונות הרעות, מן הראוי להבהיר על מה הוויכוח שחוצה פה משפחות וסליחה אם אני דרמטי כי אני חש שאני מעט דרמטי.

כמו בכל משפחה נורמאלית, גם אנחנו אוגרים שקיות בלי הכרה ובלי שום היגיון. ברור שהמניע שלנו נובע מהחשש הסביר שיום אחד יבואו הגרמנים ו/או האיראנים ויגרשו אותנו מהבתים שלנו ונצטרך לארוז מהר מהר ואז אם לא יהיו לנו שקיות ואיך ניקח בדיוק את הפירות שבמקרר? בטרולי? ברור שבשקית עם ידיות! ועד כאן הכל נורמאלי.

אז איפה הבעיה? טוב ששאלתם.

ובכן, הבעיה קשורה למנת המזון שאני לוקח כל יום לעבודה, ולא סתם לוקח אלא לוקח בשקית עם ידיות! מי שישמע, שהשם יעזור. לא, זה גומר אותה. ולמה זה עד כדי ככה כואב לה? כי בתוך פח הזבל אני מעז לשים שקית "בלי אוזניים". אני כותב את זה וכולי מתחלחל שמא היא רואה כי זה יהיה הסוף. הבנתם? כי בפח הזבל יש שקית בלי ידיות ובלי אוזניים וזה מביא לה את החירפון שזה הבנדוד של הג'אננה.

ועכשיו לשם האיזון נביא את הצד שלה. ואני מצטט בלי להתערבב לה בסיפור ואתם תשפטו.

"יש לי בעל מקסים (זה אני כתבתי כהקדמה אבל זו פעם אחרונה שאני מתערב. מילה שלי). ובכן באמת יש לי בעל מקסים ויפה תואר אבל מה לעשות הוא מעט* עצלן ושונא להתכופף כי הוא מעט מעט שמנמן אבל עדיין מהמם (שתי מילים הוספתי רק. אל תהיו קטנוניים נו) ואם היה קצת מתכופף עולם חדש של מלאי שקיות "עם אוזניים" היה נגלה לפניו, אבל לא, הוא מעדיף לא להתכופף ולשים בפח את השקיות הפשוטות ולי נמאס. אני שמחה שהוא לוקח כל יום מנת אוכל ודואג לתזונה בריאה ומאוזנת. אותו בעל שסיפרתי לכם עליו כרגע, גם אוהב לעשות לי דווקא (אני??? חלילה!!!) הוא יודע שבתוך הפח ובכיורים אני תמיד מעדיפה שקית עם ידיות כי שקיות רגילות קשה לקשור והתוך שלהן נשפך ומטפטף ואני אשמח אם תשאלו אותו מי בדרך כלל מנקה את הטפטופים, כי אם הוא יענה לכם שהוא (שומר על זכות השתיקה) אז עכשיו אני לוקחת אותו לפוליגרף, אבל חוץ מזה הוא כזה מהם ודובי 'כפת לי עגלגל ומתוק אז אני סולחת לו".

טו מייק א שורט סטורי לונג, נאמר רק שסוף טוב הכל טוב, מצאנו אחלה שקיות ענק לפח האשפה כולל שרוכי קשירה ושקיות נאות למנת האוכל שאני לוקח לעבודה והכי חשוב – את כל השקיות שמנו בגובה העיניים, כי זה ידוע שלדובוני 'כפת לי קשה להתכופף.