נצמד בגדול

תגידו שלום למצבים מורטי העצבים בהם הניילון הנצמד לא מצליח לכסות את התבנית או המשטח ולא משנה כמה מתחתם את הניילון, כי ניילון נצמד פלוס רחב במיוחד החדש של סנו עוטף הכל

 

עכשיו אפשר לשמור על טריות האוכל גם בקערות הגדולות ביותר

 

כמה פעמים כבר אתגרתם את החוש הטכני שלכם בניסיון להתאים את הניילון הנצמד לתבנית גדולה או לקערת סלט, אבל לא משנה איך סובבתם ומתחתם הניילון פשוט לא הספיק כדי לכסות את הכל? וזוכרים את הפעם שהצעתם להביא מרק ועד שהצלחתם לעטוף את הסיר כבר לא מצאתם דרך הגיונית להחזיק אותו? ומה עם הפעם ההיא שקערת ההגשה של הסלט היתה יותר מדי רחבה וניסיתם לחבר שתי יריעות ניילון נצמד, אבל זה לא באמת אטם את הקערה וחודשיים עוד יכולתם להריח את הסלט כל פעם שנכנסתם לאוטו?

אתם לא לבד, המצבים המתסכלים האלה קורים כל הזמן מהסיבה הפשוטה – הניילון הנצמד הסטנדרטי, הוא ובכן – סטנדרטי ולכן אינו מתאים לכלים גדולים יחסית. לא משנה כמה נמתח, נלפף או נמציא שיטות לחיבור שני חלקי ניילון, זה פחות טוב מיריעת ניילון אחת גדולה, עמידה ואוטמת. תכירו את המוצר החדש של סנו שנועד לפתור בדיוק את זה – ניילון נצמד פלוס רחב במיוחד.

 

כל היתרונות – לרוחב

 

אפילו לקערות גדולות במיוחד כבר לא צריך לחפש פתרונות

 

לרוחב שימושים רבים

ניילון נצמד פלוס רחב במיוחד מגיע ברוחב של 45 ס"מ, זה אומר שהוא רחב מספיק לאטום סירים, קערות ותבניות גדולים במיוחד. אבל לא רק – הוא גם רחב יותר מניר אפיה כך שבעזרתו ניתן לשמור בקלות על משטח עבודה נקי. איך? פורסים ניילון נצמד פלוס רחב במיוחד, רחב מספיק כדי לכסות היטב את משטח העבודה וכל מה שנותר אחרי העבודה הוא לגלגל ולזרוק. הוא גם נוח במיוחד לרידוד בצקים והופך את העבודה לקלה ונקייה.

 

הכל נשאר טרי

כבר לא צריך לחפש פתרון לאיטום קערות גדולות, או לתבניות הבשר לפני ההכנה ב"על האש", מאכלים אחרים שדורשים הכנה מוקדמת או השריה אבל גם איטום וסטריליות, פשטידות, עוף בתנור שנשאר אחרי הארוחה וכמובן עוגות.

 

אוכל טרי נשאר טרי גם בכמויות גדולות

 

ללא חשש ריח

השימוש בניילון הנצמד פלוס שומר מריחות חזקים שנוטים להשתלט במטבח בכלל ובמקרר בפרט. הדג המושרה בלימון יכול מעכשיו להישאר בקערת הזכוכית שלא תופסת ריח והניילון הנצמד יאטום את הריח בפנים ולא ייתן לו להתפשט בתוך המקרר ולהשאיר ניחוח לא נעים עוד ימים אחרי.

 

בטוח לשימוש

הניילון הנצמד עשוי מפוליאתילן והוא בטוח לשימוש במיקרוגל לתוכנית של עד 2 דקות ולשימוש בטמפרטורות של (5-) עד 110 מעלות – שנאמר מהמקפיא למיקרו.

 

נוח לשימוש

ניילון נצמד פלוס רחב במיוחד מגיע בקופסא עם סכין הזזה נוח לשימוש, המאפשר חיתוך בדיוק באורך הרצוי. הניילון עצמו קל לשליפה, נמתח ונצמד מעולה למשטחים מה שעושה את העבודה אתו ידידותי למשתמש.

 

אפילו איכות סביבה

נכון ניילון לא נשמע קשור לעולם התוכן של איכות הסביבה, אבל אם הניילון הרחב מייתר מעבר לכלי הגשה נוספים, מה שחוסך עוד שטיפת כלים מיותרת. אבל יותר מזה – אנחנו משתמשים בניילון לקערות גדולות ממילא והשימוש בניילון הרחב מצמצם את השימוש המיותר בניילון נצמד עודף. למשל כשהניילון הצמד עוטף את כל פתח הסיר ואוטם אותו היטב, אין צורך לגלגל ניילון עודף מסביב למכסה הסיר, אין צורך להשתמש בשתי יריעות ניילון כדי לכסות משטחים רחבים, או כלי הגשה רחבים. הניילון הנצמד פלוס רחב במיוחד הוא בדיוק ברוחב המתאים כדי להפוך לנו את החיים להרבה יותר פשוטים.

מבשם בניחוח מרכך כביסה

תשמעו, זה הריח שאני הכי אוהב. באמת שמילים בלבד לא יכולות לבטא את עוצמת האהבה והחיבה שיש לי לריח הזה. עד כדי כך שנניח, אם ניתן היה לתת גוף לריח הזה, דומני שהייתי מבקש ממנו חברות בפייסבוק

 

 

הריח השני שאני הכי אוהב בעולם, עולה באפי כשאני פותח את דלת מדיח הכלים אחרי שסיים את פעולתו, ושואף מלוא ריאותיי אוויר כלים מבושם. כן, אני יודע שזה מוזר, ואולי יש ריחות מתוקים ומעניינים יותר, אבל אני מוצא משהו בריח הזה שהוא כל כך נעים לי ועוטף שאני מודה שאני מכור לו.

אתם זוכרים את הפרק הבלתי נשכח ב"סיינפלד", בו קריימר ממציא בושם בריח חוף ים? אני מודה שכבר אז נצנץ לי רעיון להוציא פטנט על אפטרשייב לגבר בריח מדיח, בדגש על מלח למדיח, ולאישה או דה קולון-פרפיום בניחוח עדין של קפסולה ג'ל ונוזל הברקה.

אבל זה כאמור, הריח השני שאני הכי אוהב בעולם.

(ועכשיו תופים)

ולמקום הראשון, ובפער די גדול יש לומר, הגיע הריח של… מרכך הכביסה! טדאאאם!

תשמעו, זה הריח שאני הכי אוהב. ובאמת שמילים בלבד לא יכולות לבטא את עוצמת האהבה והחיבה שיש לי לריח היפה הזה. עד כדי כך שנניח, אם ניתן היה לתת גוף לריח הזה, דומני שהייתי מבקש ממנו חברות בפייסבוק. עד כדי כך. וגם עוקב אחריו באינסטוש (שזה הטופ של הדור החדש או שיש משהו אחר ולא עודכנתי, לא קריטי).

אגב, עם או בלי קשר, אומרים שלחוש הריח יש את היכולת הכי עוצמתית לקחת אותנו בשנייה אחת אחורה לאיזשהו רגע בעבר שנחרת בנו, לעתים אף מבלי משים. כמו נניח המקרה ההוא שטיילתי עם המשפחה בארה"ב וחלפנו ככה על פתחה של מסעדה מקומית, ולרגע חדר לי לנחיריים ענן ריח (מזעזע יש לומר) של קציצות דגים, ועל הדרך בעט אותי אחורה במנהרת הזמן לגן ניצה ולריח ארוחות הצהריים שהוגשו לנו, אי אז בשנות השבעים של המאה הקודמת. אבל את ניצה הגננת אהבתי נורא.

ולהבדיל, נחזור לריח האהוב שלי.

מתחת למקום עבודה שלי יש מכבסה, ונראה לי שסומנתי על ידי העובדים במקום, אין לי מושג למה.
תגידו לי אתם – מה כבר יכול להיות מחשיד בבנאדם שכל אימת שעובר על פתחה, הוא מתעכב קמעה, אולי חצי דקה לא יותר, נוטל שאיפה בריאה, מלוא ראותיו, משחרר חיוך כזה גדול שאם לא היו לו אוזניים הוא היה מתחבר מאחורי הראש, ואומר לעובדים בלבביות "אחח זכיתם. זכיתם. אין כמו לעבוד במכבסה, תאמינו לי" וממשיך לו בדרכו מחויך ומפויס כאילו יד השם ליטפה פדחתו?

טוב, אולי זה מעט מוזר, אך עדיין עומד בסטנדרט של מילון אבן שושן למילה "שפוי" או "שפוי חלקית".

לאחרונה נחשפה בפניי העובדה המשמחת שאולי קריימר לא זכה להגשים את החלום שלו עם הבושם בריח של ים, אבל מישהו הקדים אותי והוציא מבשם בניחוח מרכך כביסה והוא פשוט נהדר ומלא נוסטלגיה והוא בא טוב על בגדים וטוב ככה בהתזה באוויר, וכל מה שנותר לי לקוות הוא שאף אחד בעולם, חלילה, לא יעלה על בדל דעתו לייצר מבשם אוויר בריח קציצות דגים.

האסלות של היום הן לא האסלות של פעם

הדור של היום הוא דור מפונק. היום כבר יש חומרי ניקוי אסלה עם ריח נעים בלי אדים שעושים צורב בעיניים, איפה זה היה בזמננו?!

 

 

אני מבקש לפצוח בווידוי. ובכן, עד גיל עשרים לא ניקיתי אסלה.

יותר מזה, אפילו לא עלה בדעתי שאסלות צריך לנקות. הייתי משוכנע שאיכשהו הן מתנקות מאליהן.
ושלא נטעה, לא גדלתי בבית סטרילי א-לה בית מרקחת. נהפוך הוא לגמרי, גדלתי לתפארת יחסית, בבית עם אבא ואימא וחמישה בבונים זכרים, כשאני השני בתור. ומעולם, אבל מעולם, ידי לא לפתה ידית של מקל בית שימוש.

אני מודה שכעת הוקל לי מעט כשסיפרתי לכם. בכל זאת סחבתי את הסוד הזה קרוב לחמישים שנה או ליתר דיוק שלושים ואחת שנה, ומעשה שהיה כך היה:

עלם יפה תואר הייתי כשעמדתי בגאון תחת החופה, משתאה מהדבר המושלם הזה שאוטוטו תושיט לי אצבע מורה כדי שאענוד לה טבעת ואקשור את חיי בחייה ונצעד שלובי זרוע לעבר השקיעה. לפחות זה היה התכנון.

פחות או יותר למחרת, איך שאני ניעור משנת היופי שלי, אני קולט דמות חשודה חולפת על פניי עם קליפס גבוה בשיער. אוחזת בידה האחת דלי ובידה השנייה ענודת טבעת שאני מכיר, נטלה החשודה במקל ספונג'ה, מה שישר עורר אצלי את החשד שמדובר במישהי מוכרת.

התיישבתי באחת על המיטה, פולה את קורי השינה מהעיניים. "בוקר טוב נסיך יפה שלי", אמרה החשודה, "תתעורר, תתארגן וגש בבקשה לעשות את השירותים". אני מודה שבאותו רגע רציתי לסמס לאמא שתיקח אותי מפה, אבל נזכרתי שאז עוד לא היו מכשירים סלולריים. החלטתי להתעשת ולדבר עם החשודה בהיגיון. נזכרתי שראיתי פעם בטלוויזיה שצריך לדבר בהיגיון עם טרוריסטים שמחזיקים בני ערובה.

"איזה קטעים", אמרתי לה, "חשבתי ששמעתי אותך אומרת "לעשות את השירותים". חה חה חה בדרנית, חה חה, בטח התכוונת "לנקות את השירותים" שזה אחד המשפטים ההזויים ששמעתי בחיים."
ראיתי שהקליפס נע באי נוחות על הקודקוד היפה שלה, אז הבנתי שאני בכיוון הנכון והמשכתי.
"תביני", הסברתי עם הידיים, ועשיתי תנועה של מערבולת, "אסלות זה דבר נקי, אולי אפילו סטרילי. הרי כל הזמן מים עוברים שם מהניאגרה ושוטפים את הדברים ששחררנו." (אז עוד התביישתי להגיד קקי-פיפי).

האמת שמאותו רגע היטשטש לי מעט הזיכרון ורצף האירועים לוקה בחוסר היגיון, כי בתמונה הבאה שעולה בזיכרוני אני רוכן על ברכיי מעל פיר אימתני של אסלה, עיניי דומעות מצער וקצת כימיקלים, מתיז חומר רדיואקטיבי מסביב, ובידיים עטויות כפפות אני בוכה ומשפשף פנים וחוץ כאילו החיים שלי תלויים בכך.

אתם מבינים, הדור של היום הוא דור מפונק, בחייכם. היום יש חומרי ניקוי אסלה עם ריח נעים ובלי אדים שעושים צורב בעיניים. איפה זה היה בזמננו?! תבקש מהם לנקות אסלה ישר יתקשרו לרווחה. בזמננו זה היה כבוד לנקות אסלה. באהבה ניקינו, ברור. אין מה להגיד, זה דור אחר.

אז, כמה מגיע לכם על הפגישה?

רעייתי האינסטלטורית

התחביב המיוחד של אישתי הציל דבר ערך מאד יקר בליל שבת. מי ידע שפתיחת סיפון יכולה לגרום לשמחה כה גדולה?

זה לא שאני לא יודע או לא רוצה להתעסק עם ענייני אינסטלציה, אבל כשיש לנו סתימה בכיור, רעייתי שתחיה לאורך ימים ושנים, כל כך שמחה להתמודד עם הסיטואציה, שמי אני שאעמוד לה לרועץ חלילה.

בכלל, תחביב מאוד יפה שלה – ואני תמיד מעודד תחביבים (טח ביבים) – זה לפרק סיפונים.
איך שהמים מתחילים לעלות בכיור, אני נוהג לקרוא לה בקול חגיגי כזה שתבוא מהר מהר כי יש לי הפתעה שמחכה לה שתשמח אותה מאוד.

אני עד כדי כך רוצה לעזור לה שלפעמים אני אפילו מעקם מעט את אפי ואומר לה בקול נרגן שזה ממש לא פייר שהיא לא נותנת לי לפתוח סתימה או לפחות לפרק סיפון, ואז מה אם אני לא זוכר לאיזה כיוון צריך לסובב את ההברגה, עם כיוון השעון או נגדו, ובכלל, מה זה ביטוי הארכאי הזה כי מה קשור כיוון לשעון בסלולרי?

מפה לשם, פעם התארחנו בבית הוריה המקסימים בצהרי יום שישי, מתארגנים לקראת שבת.
כהרגלנו, כל אחד מבני הבית היטה שכם וסייע כמיטב יכולתו: ההוא גיהץ, ההיא טאטאה לפני שטיפה, ואחד שלא ננקוב בשמו סידר קיסמים בקופסה.

לפתע זעקה פילחה את האוויר.

חמותי שתחיה קלטה, במהלך קרצוף הכלים בכיור, שבטבעת היהלום שענודה על אצבעה חסר היהלום. שוד ושבר. יהלום יקר שנרכש אחרי חמישים שנות נישואין ונושא עמו גם ערך נוסטלגי רב, כנראה נפל ואבד בתהום הנשייה.

הבחור מהקיסמים עצר את מלאכתו ורץ ישר לכיוון חמותו. הביט הנה והנה, נתן הערכת מצב הגיונית ואמר שאין סיכוי ולא נורא והעיקר הבריאות ושתשים אבן מזכוכית כי מי מבדיל חה חה ועוד מילים שבאמת אין מילים לתארן.

ואז הגיעה רעייתי, לקחה דלי, ובלי לבזבז אנרגיה על מילים, העמידה אותו תחת הסיפון והחלה במלאכת הפירוק. ברקע נשמע קול (ההיגיון לדעתי) שמייעץ לה להתייאש כי חבל כי עוד מעט שבת כי מה הסיכוי למצוא, כי וכי. אבל היא המשיכה בשלה.


הדלי החל מתמלא בטינופת ובמים עכורים והגברת בררה בידיים חשופות ובעיני נץ מי לשבט ומי לחסד. והצופה מהצד, כלומר אני, מעודד אותה בשלילה שאין טעם וחלאס ושהוא רעב ושהוא מוכן לקנות זרקון במקום היהלום.

ואז, באורח נס, היא הגביהה כף יד פתוחה ומושחרת ובמרכזה נצנץ לו היהלום.

מה רבה הייתה השמחה שאחזה בכל בני המשפחה, תענוג היה לראות. חיוכים וחיבוקים ואפילו נצנוצי דמעות בקצה העין היו שם. ואני ממש זוכר איך נער הקיסמים בא לרעייתו וחיבק אותה אפילו שכולה הייתה מכוסה בשאריות ארוחת הצהריים שנשטפו ונתקעו בסיפון ואמר לה כמה הוא גאה בה, ופשוט ידע כאילו היה נביא שבסוף היא תמצא את היהלום, ושהיא היא היהלום האמיתי שלו בלב.

ולא. עדיין לא יצא לי מאז לפתוח סתימות בכיור, אני מודה, אבל לפחות ליום הולדת הבא שלה אקנה מתנה שהיא תשמח בה מאוד. האמת התלבטתי מעט והחלטתי שיותר מטבעת יהלום היא תשמח לקבל נוזל לפתיחת סתימות, כי היא היהלום האמיתי שלי.