שיגרה זה רע?

כך נראה סדר היום שלי. כל יום. החיים עם 3 ילדים מותירים לי מעט מאד זמן איכות, והוא מבוזבז בדרך כלל, איך לא, על מטלות הבית

יום יום השעון מצלצל באותה שעה, וכל בוקר מחדש זו אותה המלחמה: להעיר את הגדולה, להעיר את הבן, להעיר את הקטנה ושוב להתעצבן.

הגדולה אף פעם לא מוצאת מה ללבוש (מה יש לחשוב? זאת חולצת בית ספר. חוץ מהצבע כלום לא השתנה מאתמול). הגדול מפהק, עייף מלשחק עד מאוחר על המחשב. הקטנה מייללת שבעצם היום לא בא לה שמלה והיא בכלל "עייפה" – את המשפט הזה היא למדה מאחותה הגדולה.

הכריכים כבר בתיקים, אני מוכנה ליציאה, עוד צעקה או שתיים ויוצאים לעוד יום של שיגרה.

מורידה את הילדים, פילטיס מכשירים, קפה עם חברה וסידורים, השלמות בסופר, סידור חדרים (לא משנה כמה אני מסבירה, הילדים עוד לא למדו מה הכוונה שלי ב "לפחות תסדרו את המיטה", אז אני אוספת את כל הבגדים למכונת כביסה). אחר כך אני עורכת עם עצמי סיעור מוחות על מה אבשל היום, עושה כמה לייקים באינסטוש, חוזרת לתלות כביסה ונגמר היום.

לא, באמת, נגמר הזמן שלי.

אם רק היו מקדישים בבית ספר איזה שעה שתיים בשבוע לכלכלת בית, עזרה להורים בניקיון וקצת בישולים, היה לי קצת יותר זמן מיותר לחיים עצמם.

כל ילד מסיים בשעה אחרת, שזה בגדול כולם באותה שעה בהפרש של 5 חמש דקות. בכל יום אותה התלבטות: את מי אשאיר לחכות לי היום? מאחר והקטנה בגן והגננת מטילה אימה על הורה שמאחר (כל ההורים מקבלים מכתב נזיפה ואז מתחילות ההלשנות) אז עם הקטנה אין מצב להברזות.

והפרצוף שלהם כשהם נכנסים לאוטו. אלוהים ישמור, איזה אסון קרה? כולה בילו כמה שעות בכיתה. ואז מתחילות השאלות והתלונות: "מה יש לאכול?", "אני רעב!" כאילו צמו כל היום. מרתון "משמרת שניה - סרוויס צהריים" נפתח בתרועה.

אוכלים יחד צהריים, כל אחד בתורו מספר על יום הלימודים שלא עבר, והקטנה מדווחת מי הגיע חולה לגן, מי הציק ומי עזר לגננת.

ואז מגיע הרגע הזה שכולם יחד על הספה, בוהים בסלולרי, ויש שקט ושלווה. שקט לעשות כלים, לטאטא, לתלות עוד מכונה, למצוא את הכריך שהבן השאיר בילקוט לפי ריח הצחנה.

 

 

יש כאלה שהשעה ארבע מסמלת להם קפה ועוגה, יש מקומות בעולם שמתחילים לשתות אלכוהול בשעה הזו, וקוראים לזה "שעה שמחה" אצלי זאת השעה לעוד סיבוב של הסעה, חוגים, קאנטרי, להסיע לחבר/ה. הגדולה "חייבת" לקנות משהו בקניון, הבן נזכר שבעצם האופניים החשמליים זה לא לנסיעות מחוץ לשכונה, וככה זה ממשיך עד הערב.

ארוחת ערב כוללת מריבות על שיעורים, בעוד אני מקפלת את מכונת הכביסה מהצהרים ושוב עושה עוד ועוד כלים.

שיגרה זה לא רע, שיגרה זה ברכה.

אני פשוט מותשת ממנה.

חזרה >