על ניקיון, בישולים ועצלנות מולדת

כשמדובר במטלות הבית, החלוקה ביני ובין אישתי הוגנת ושיוויונית: היא נטלה על עצמה לטאטא, לאבק, לשטוף, לכבס, לתלות, לקפל, לקרצף ולשאוב. אני לקחתי על עצמי לבשל. אבל מה קורה אחרי הבישולים?

"חלוקה הוגנת במטלות הבית" - זו התשובה שאני משיב לכל התהיות בענייני זוגיות שאני נתקל בהן.

זה כל כך פשוט להבין, ועם זאת כל כך קשה ליישם. כך אני שומע מהרבה מאוד זוגות (הרבה מאוד. מי ישמע. אולי שני זוגות) שטרם פיצחו את סוד הזוגיות.

ובמה דברים אמורים? ובכן זה סוד גלוי שבן האדם נולד עצלן, ואם נדייק, נדגיש את בן האדם לעומת בת האדם, שהיא אגב נולדה צודקת אבל לא בהכרח עצלה.
למען הסר ספק נאמר בהגינות שראו ראינו גברים חרוצים, אם כי לא יותר ממספר האצבעות בכף יד אחת, וראינו בהחלט בנות אדם עצלות לכאורה. הן אגב נימקו זאת במנוחה ואגירת כוחות לקראת המטלה הבאה שלהן, אבל כאמור ראינו.

נחזור לסוד הזוגיות - גם אני מחזיק בגישה זאת במו עצמי ועל מו רעייתי שתיבדל. גם אנחנו, במהלך השנים, חילקנו את המטלות בינינו באופן שוויוני והוגן כך שאף אחד חלילה לא יחוש מנוצל ו/או מנצל. ובעוד היא נטלה על עצמה לטאטא, לאבק, לשטוף, לכבס, לתלות, לקפל, לקרצף, לשאוב, להשקות, לטפח, לגזום, להוציא, לקנות, לסדר ולסחוב, אני לקחתי על עצמי לבשל.

רק שלפעמים יש לה ציפייה מופרכת. אחרי שהיא טחנה אותי בבישולים, היא מצפה ממני שגם אנקה את הטינופת שהשארתי אחריי.

קיצר, באיזה שישי בצהריים, עת סיימתי להכין את השבת וכמובן השקעתי המון מאמץ ומחשבה בעיקר באיך לצלם את זה ולהעלות לרשתות (כי כל לייק נחשב), הנחתי מעט את ראשי על הספה ככה להחזיר נשימה, אבל שמרתי כוננות עם חרך דק בעין צופה מזרחה לקדם את פני הסערה.

 

 

פה לשם גברה העייפות ונסגר החרך. איני יודע כמה זמן עבר, אבל התעוררתי בבהלה ואיך שאני פוקח את עיניי אני רואה נחיר. ולא סתם נחיר, נחיר מוכר, כזה שמחובר לאף סולד, שמחובר לפנים יפות שמחובר לגוף מהמם שקרוי אשתי רעייתי יונתי תמתי. ונכון, זכותי להחניף מעט. מדובר פה בפיקוח נפש.

"רציתי לבדוק שאתה נושם" אמרה לי ממרחק של סנטימטר. "דאגתי לך" אמרה לי בטון של טוני סופרנו. אני זוכר ששמעתי את עצמי בולע רוק, זה היה מוזר אבל חותם לכם ששמעתי.
הידיים שלה עטו כפפות גומי, ביד אחת היא אחזה מיכל עם ידית השפרצה וביד השנייה החזיקה סמרטוט. מנח התקיפה של הגוף בשילוב הסאונד והאביזרים לא השאירו מקום ספק שהיא לא מתכוננת להשאיר פה טביעות אצבע או ראיות. ללא שהיות מלמלתי "שמע ישראל השם אלוהינו השם אחד" ועצמתי את עיניי בהשלמה.

 

 

"שוב אתה נרדם?" שמעתי את המלאך שואל אותי בגן עדן. "קום מתוקי. קח את מסיר השומנים הזה וגש קרצף את הגז והתנור כאילו החיים שלך תלויים בזה". מעולם לא שמחתי יותר לחיות.

 

 

חזרה >