כתמים של שמחה

ארוחת שבת היא שמחה גדולה. אני מספר סיפורים והנכדים אוכלים ובולסים הכל, כמעט בלי להרגיש. הארוחה נמשכת וחולצות לבנות הופכות מוכתמות מאדום של מטבוחה, ושמלות נצבעות בצהוב של כורכום. ערבוב מתוק של ילדים וצבעים

 

 

אחד הזיכרונות היפים והמתוקים שלי כנכד קשורים קשר עז לסבא, לאוכל ולסיפור.

אתם בוודאי מתפלאים, אבל בילדותי הייתי אכלן קטן מאוד. כל-כך קטן שבערך כלום לא אהבתי וכל ארוחה, בעיקר ארוחות שבת, הייתה מלווה במתח, בתחנונים, בהבטחות בואכה איומים שאם לא אוכל בוודאי שלא אגדל ולא אהיה גיבור. ומילים שלא הכרתי כמו ביאפרה, שחיף וציפלון – התעופפו שם באוויר מעל הראש שלי.

ובכן, בסוף גדלתי ואפילו מעט יותר מהצפוי. אבל את זה נשאיר לפעם אחרת או לאף פעם.

סיפור שונה לגמרי היה כשנסענו לעשות שבת אצל סבא וסבתא בבת ים.

סבא היה לוקח אותי על ברכיו ומפליג איתי בסיפורים על גיבורי-על וסוסיהם הנפלאים, על הרפתקאותיהם הנפלאות, על הסכנות שארבו לפתחם ועל הדרך החכמה שלהם להציל ולהינצל בכל פעם מחדש. עד כדי כך הייתי שקוע בסיפורים שאני באמת לא זוכר שעל הדרך הוא היה מאביס אותי בצלחת קוסקוס אימתנית או קערת אורז ואפונה שיכלה להספיק לי לשמונה ימים ובנס הספיקה לי לארוחה אחת.

היום, כשאני כבר סבא צעיר ונאה בעצמי, הפכתי בעצמי למספר סיפורים לא קטן.

כשהילדים באים לשבת זו שמחה גדולה והלב מתפוצץ מכיף. רגע לפני שמתיישבים לאכול נרשמת התרגשות רבה סביב שולחן האוכל ומתחיל משא ומתן קואליציוני בין הנכדים והנכדות מי יישב מימינו של סבא, מי משמאלו ומי על ברכיו. כשיש הסכמה רחבה, אנחנו מתיישבים ופוצחים בקידוש משותף.
כל נכד ונכדה מחזיקים בכוס קידוש משלהם עם מעט מיץ ענבים ומסלסלים יפה את "...מקדש השבת", ואז מתחילה הדרמה. צליל של צלחות וסכו"ם עולה לו לאוויר, מלווה בריחות של מנות ראשונות וסלטים, וצחוקים בין אח לאחותו, בין כלה לחמותה, בין חתן לגיסו ובין אב לבתו, כשברקע נביחות קלות של שמחה שכלבת הבית תורמת.

ואז אני מרגיש את העיניים הקטנות והיפות שלהם נשואות אליי.

"רגע, תנו לסיים את המנה הראשונה" אני אומר להם בלב, עם מילים שיוצאות לי מהעיניים.
אני מבין שזה לא יעזור לי, מכחכח מעט בגרוני ומתחיל לספר את הסיפור שלא נגמר.

והסיפור תמיד מדבר עליהם. הם גיבורי העל של הסיפור. אלו רק המיקום והרקע שמשתנים.

פעם הם יוצאים להציל גור חתולים שטיפס על עץ גבוה ופעם לצלול לים סוף כדי לעזור לדולפין שאיבד את אמו. ועל הדרך כף של קוסקוס נתחבת לפה של ההוא, וביס יפה של חלה עם טחינה לפה של ההיא, וככל שמפלס הצלחות של הנכדים יורד – כך מפלס ההקשבה של ההורים שלהם עולה והם נשאבים לסיפור ואני מחזיק את עצמי לא להתפוצץ מצחוק. הארוחה נמשכת וחולצות לבנות הופכות מוכתמות מאדום של מטבוחה, ושמלות ורדרדות נצבעות בצהוב זרחני של כורכום, ערבוב מתוק של ילדים וצבעים מעורבבים אלו באלו, וברקע סבא וסבתא מבסוטין עד הגג.

ורק כשמסתיים לו האירוע וכולם כבר עייפים, אנחנו עוזרים להחליף להם לפיג'מות ומצחצחים איתם את השיניים ומודים לה' על כל הטוב שיש, על הדברים הגדולים ועל הדברים הפחות גדולים כמו נניח על קפסולות הג'ל שמורידות כתמים מבגדים לבנים, וחלילה לא בשבת. אבל מיד בצאת השבת אנו עורמים את הבגדים המוכתמים, דוחסים אותם למכונת הכביסה ומכניסים את קפסולת הקסמים שאחראית על כך, שבשבת הבאה שהם יבואו צחורים ונקיים, נוכל ביחד "ללכלך" אותם בכתמים חדשים של אהבה בין סבא לנכדיו.

חזרה >